פרק 1-
רמי-
השתיקה ברכב הייתה רועמת. אמא הייתה מסוג ההורים שלא צועקים. בעיקר כי אבא שלי עשה את רוב הצעקות. התסכול והכעס שלה התבטא בשתיקה רועמת שהייתה גרועה מכל צעקה של אבא. זה היה יום הראשון שלי בבית הספר ונכנסתי לקטטה אז לא בדיוק היה לה ממה לשמוח. המנהל רתח עליי והשעה אותי לשבוע. לא עזר שניסתי להסביר לו ששני השמוקים ההם ניסו להתגרות בי. טוב הצליחו להתגרות בי ובבחורה הנורמלית היחידה בכל בית המשוגעים שקוראים לו תיכון פלקון וואלי. ראיתי אדום ברגע שהם התחילו במתקפה שלהם. זה היה משהו מחורבן שירשתי מאבא שלי להיות חמת מזג. נסיתי למתן את זה אבל רוב הזמן זה ממש לא עבד. אמא רצתה לשלוח אותי לפסיכולוג אבל סבתא ואני שכנענו אותה שאין בזה צורך אבל עכשיו דיי בטוח שהיא תכריח אותי ללכת לפסיכולוג ולספר לו על הילדות שלי או על המשקעים הרגשיים שלי או... פאק.
״אני מצטערת, אמא״.
״לא את לא״ היא הנידה בראשה.
היא צדקה. היא הכירה אותי טוב מידי וידעה שאני לא מצטערת אפילו קצת על מה שעשיתי לשני הדבילים האלה ולבחורה שהייתה נראית כמו מפלץ ורוד.
״אני כן. אני מצטערת על זה שהיית צריכה לבוא לבית ספר ועל זה שהיית צריכה לעמוד ככה מול המנהל״ פירטתי בכנות את מה שהצטערתי עליו על אמת.
״את חייבת לשלוט על המזג שלך, רמינגטון. זה היום הראשון שלך בבית הספר ועשית רושם גרוע מאוד. שלא נדבר על ההשעיה הזו״.
״אני עדיין מתקדמת יותר מכולם שם. אני אעשה את כל שיעורי הבית ואכין צהריים כל השבוע״ הטון החנפני פלוס שלי העלה על פניה של אמא חצי חיוך קטנטן.
״אין לי ספק שתעשי את זה ואת גם בריתוק כל השבוע הזה. אני מקווה שתפתחי דף חדש ברגע שתחזרי לבית הספר״.
הנהנתי וסתמתי את הפה עד שהגענו לבית.
סבא וסבתא שהיו במקור מפלקון וואלי כרגע נמצאו בטיול סובב עולם ונחו על החוף בפיג׳י. הנכסים שלהם פה נחו ללא שימוש והבית שבו גרנו היה הבית שהם נתנו לאמא במתנה בסיום הקולג׳ הרבה לפני שהתחתנה עם אבא שלי. זה לא היה בית קטן אבל גם לא הבית הענקי שהיה לנו בפלורידה והייתי בסדר עם זה. אולי היה לי אז בית ענקי אבל זה היה בית חשוך ומלא בכעס, אלימות ורוע.
אמא הורידה אותי בבית ואז נסעה למשרד כי היא נאלצה לעזוב באמצע יום העבודה. בהכשרתה אמא הייתה עורכת דין אבל אבא החליט שהיא לא צריכה לעבוד אחרי שנולדתי ועדיף שתשאר בבית ותטפל בי. עכשיו היא חזרה לשוק העבודה ועבדה במשרד של חברה מהתיכון שגם למדה איתה בקולג׳. שמחתי לראות את אמא בחליפות ונעלי עקב ולא בטרנינגים ונעלי ספורט. אבא היה איש מתוסבך... הוא תמיד רצה שהיא תראה טוב אבל לא טוב מידי אז ככה תמיד היה לה שיער מסודר לשלמות, פנים מאופרות לעילא, ציפורניים מטופחות וצבועות בצבעים עדינים אבל הלבוש תמיד היה צנוע וכמה שפחות נשי. בלי חצאיות, שמלות, עקבים או מחשופים.
ברגע שנכנסתי לבית לילו זינקה כמו טיל לזרעותיי. היא הייתה קטנטנה אבל הייתה הדבר ששמר על שפיותי ולפעמים אפילו הגנה אליי כשאבא נעשה אלים. רוב האלימות הופנתה כלפי אימא וברגע שזה הופנה כלפיי ברמה רצינית אמא התקשרה למשטרה. החיים שלנו התהפכו. אבא נכנס לכלא ואני ואמא ברחנו. סבא וסבתא היו בהלם כשכל הדברים האלה יצאו לאור. הם היו רחוקים מספיק כדי לחשוב שאבא נפלא. הוא היה תמיד שחקן נהדר. מרשים, רהוט, חייכן ואכפתי. למראית עין כמובן. זה היה מצחיק איך אנשים חכמים נפלו בפח. אפילו אמא שלי נפלה בפח. היא סלחה לו, היא לקחה אותו חזרה, היא שתקה. הייתי קרובה כל כך להרים טלפון למשטרה כבר שנים אבל תמיד השתפנתי ברגע האחרון. לא רציתי להרוס את הבית שלנו שעכשיו אני רואה שהיה ממש הרוס עוד לפני.
״בואי נאכל משהו. אני חייבת למלא את הקיבה כדי להוריד עצבים, לילו״ נשאתי את הכלבה שהייתה אהובה עליי יותר מרוב בני האדם למטבח.
הוצאתי מהמקרר סטייק וירקות והכנתי אורז מטוגן בסגנון אסייתי עם רצועות בקר. כמה חתיכות של בקר הנחתי בקערה של לילו יחד עם האוכל המיועד לכלבים שלה.
התיישבתי עם האוכל מול הטלוויזיה ונכנסתי למרתון מגרש ביתי. לאחרונה הייתי בקטע של נוסטלגיה. לילו שכבה בחיקי וככה העברתי את שאר היום מול הטלוויזיה.
השבוע בבית היה משעמם תחת. עשיתי שיעורי בית, ניקיתי, כתבתי כמה שירים, ציירתי קצת, בישלתי וטיילתי עם לילי. אני ו-ואל דיברנו כמעט בכל יום עד יום חמישי שבו היא כבר לא ענתה להודעות שלי או לשיחות שלי. לצערי לא ידעתי איפה היא גרה ולא היו לה פרופילים באף רשת חברתית. בצד החיובי הורידו לי את הגבס. זה היה מוזר אבל מאוד נחמד ללכת שוב על הרגל כמו שצריך. הגעתי לבית הספר אחרי הריתוק ושלחתי עוד הודעה שלא נקראה לואל. מיד הבחנתי בכך שאף אחד לא יוצר איתי קשר עין. כאילו עושים עליי חרם או משהו. לא שהיה באמת אכפת לי כי הילדים בבית הספר הזה היו בלתי נסבלים בלשון המעטה. היה ברור שרובם לא הוציאו את הראש שלהם מהתחת מאז שנולדו. אבל זה לא היה שונה מפלורידה ילדים עשירים הם אותו הדבר בכל מקום. בכיתת האם שלי התיישבתי במקום הפנוי היחיד והעמדתי פנים שאני מקשיבה למורה בזמן שכתבתי במחברת שלי. לאחר הצלצול המשכתי לשיעור מתמטיקה למתקדמים. הדבר הראשון שהבחנתי בו היה הוא. הוא ישב באחד השולחנות מקדימה כששתי בנות יושבות על השולחן שלו ומצחקקות ממשהו שלא שמעתי. הן ניסו להרשים אותו.
כמו טווסים שחצנים שמתהדרים בנוצות צבעוניות. חיוך קטן על שפתיי. כמובן שהם, האידיוטים מ הקיפטריה פופולרים. אלו תמיד היו האידיוטים שזכו לפופולריות מוגזמת. כמובן שהעיינים הכחולות כמו הים, שרירי הזרוע המפותחים והחיוך שהוליד גומה מקסימה היו חלק מהעניין. אבל תמיד הם היו במרכז תשומת הלב. היה לי פלסטר קטן על האף ואדמומיות באיזור. זה העלה לי חיוך על הפנים. זה פאקינג הגיע לו.
התיישבתי במקום פני ליד החלון והוצאתי את המחברת והספרים שלי. צל גדול הוטל עליי וריח נעים להפליא התגנב להפליא. הרמתי את עייני ופגשתי בעיניו. הן היו בגוון משגע כמו מי הים התיכון ביום קיץ נפלא. בקושי הצלחתי לבלוע את הרוק שלי. בכעסי לא שמתי לב לפרטים. והיו שם פרטים. כל כך הרבה מהם... קו לסת מדהים, עצמות לחיים של דוגמן וגומה. גומה מטורפת שבטח הפכה בנות לשלוליות. הזכרתי לעצמי שלא כל הנוצץ זהב. ורוב המניאקים נוצרו כדי להפיל ברשת בנות שיוכלו להיות מניאקים כלפיהם.
״אני רואה שחזרת אלינו, ג׳ון סינה״ הוא גיחך.
״מצחיק״ נחרתי בבוז.
״אני מקווה שלקחו אותך לטיפול בנטיות האלימות שלך. זה יכול לסכן את הזולת״ הוא החווה לעבר אפו.
״יודע מה עוד יכול לסכן את הזולת?״
״מה?״
״טיפשות. טיפשות זה דבר מאוד מסוכן. וגם להעליב מישהו ללא סיבה. לך תדע אם יש לו נטייה אלימה או איזו פסיכוזה, אה?״ צמצמתי לעברו את עייני ועשיתי את הפרצוף המטורף שלי.
״את חושבת שאת מפחידה אותי?״
״אני? ממש לא״ ציחקקתי בכוונה ידועה.
״לא כדאי לך להסתבך איתי״ הוא הזהיר.
״אוקיי. עוד משהו? או שאני יכולה לעבור על הנושא של השיעור בלי זיוני מוח?״ חייכתי אליו את החיוך הכי צבוע ומלא שיינים שהיה לי באוסף.
״ברור. אני כבר מצפה לזיוניים שהם לא מהסוג המוחי. כי זה יקרה במוקדם או במאוחר, מותק״ הוא ליטף את לחיי באצבע, שלח לעברי חיוך שחצני והלך לעבר המקום שלו.
העיינים שלי היו דבוקות לתחת היפה להפליא שלו במכנסי הג׳ינס האלו.
תיכננתי לצעוק לו משהו מתוחכם אבל אז המורה נכנסה והשיעור התחיל. במקום להתבשל בתחושות הזעם שהוא העלה בי פתחתי את המחברת שלי והתחלתי לכתוב. גם ככה למדתי כבר את החומר הזה והיה יותר חשוב שאשחרר את זה על הדף. כדי שהאף שלו לא יהיה שוב בפאקינג סכנה ואני אסתבך שוב בצרות.
*
YOU ARE READING
Hate (falcon valley 2)
Storie d'amoreרמינגטון ׳רמי׳ בלקווד קיוותה להתחיל חיים חדשים ורגועים בפלקון וואלי אחרי שאמה אוזרת אומץ סוף כל סוף ומחליטה להתלונן כלפיה אביה המתעלל. רמי רק רוצה חיים שקטים ושלווים בלי סיבוכים ומקווה להתמקד בלבנות את הביטחון העצמי שלה שנשחק עקב ההתעללות המילולית ו...
