My redhead <3

ענייני קווידיץ' (פרק 2)

היי, אז זה כבר הפרק השני ואני יודעת שזה ארוך, אבל הפרק שווה את זה, אני מבטיחה! הפרקים הבאים יהיו קצת עצובים, אבל גם מעניינים! לפני שיהיה משהו שצריך טריגר אני אשים טריגר, מקווה שיהיו יותר קוראים והצבעות, תהנו!:)

עברו כבר חודשיים מאז שהגענו להוגוורטס, כבר היו המבחנים לקבוצת הקווידיץ' והקבוצה החדשה היא: הארי, המחפש, החובטים- פרד וג'ורג', אני, ג'יני ואנג'לינה רודפות, רון השומר, ואוליבר ישגיח מלמטה, היום יהיה המשחק הראשון שלנו העונה, כבר במשך שבועיים אנחנו מתאמנים, המשחק נגד רייבנקלו והוא עומד להתקיים ממש בעוד עשר דקות, כל הקבוצה שלנו בחדרי ההלבשה, רק מחכים שלי ג'ורדן יקרא לקבוצה שלנו לצאת לקבוצה, האמת שהרגשתי טיפה מסוחררת במהלך היום אבל אני לא אתן לזה להפריע לי כמובן, אני אתן את כל כולי ואלחם כדי שננצח! הקבוצה שלי מדהימה ומאוחדת ואני ממש שמחה שהתקבלתי גם השנה. "כולם מוכנים?" אמרה אנג'לינה, אחת הרודפות וגם הקפטנית של הקבוצה, "אנחנו מוכנים!" אמר ג'ורג', "אנחנו תמיד מוכנים ג'ורג'י" תיקן אותו פרד, "טוב תקשיבו, אנחנו חייבים להיות מאוחדים ולנצח כדי לעלות למשחק הבא, פרד וג'ורג', תחבטו בכל הכוח! רון, תגן על השער כמו שצריך, ותיזהר לא לקבל מכות מהכדור, אנחנו צריכים אותך חיי!" ווד אמר, וישר גיחכתי והסתכלתי על רון, "אני מסכימה עם ווד, אנחנו בהחלט צריכים אותך רון" אמרתי, רון צחק וחייך, "נו ווד תסיים את הנאום שלך אנחנו עוד מעט כבר צריכים לעלות למגרש!" אנג'לינה צעקה עליו, "טוב טוב, בקיצור, הארי, תתרכז רק בלחפש את הסניץץץץץץ', השאר ישתדלו לעזור לך, ג'יני ואנג'לינה, תנסו לקלוע לחישוקים!!, וג'ו, אני סומך עלייך את שחקנית מצויינת, תקלעי לחישוקים, ו.." ווד אמר, ואז שמענו את לי ג'ורדן קורא לנו "קבוצת הקווידיץ' של גריפינדור! עלו למגרששש" הוא צעק, "טוב ווד, פשוט תשתוק עם הנאומים שלך, בהצלחה לכולם!" אנג'לינה אמרה ועלינו על המטאטים, "בהצלחה לנו ג'ו:)" רון אמר לי, "בהצלחה!:)" עניתי לו ועליתי למגרש, "רייבנקלו עלו למגרשש!" לי ג'ורדן צעק שוב, והם עלו, "התחילו את המשחקק!" הוא צעק והתחלנו, הבנות של רייבנקלו ישר הפציצו בכדורים, רון היה אלוף והצליח למנוע מהכדורים להיכנס לחישוקים!, עברו 12 דקות, קלעתי רק שני כדורים, ורייבנקלו קלעו רק כדור אחד,

!טריגר התקף חרדה מתואר!

הסחרחורת שלי התחזקה יותר ויותר, הרגשתי כאילו העולם שלי מתהפך, ניסיתי להישאר על המגרש אבל לא יכלתי, הסחרחורת הייתה חזקה מידי, נחתתי עם המטאטא וירדתי ממנו, אני זוכרת שהתחלתי לראות מטושטש והסחרחורת התחזקה אפילו יותר, רעדתי בכל הגוף יותר ויותר, ווד התקרב ושאל "הכול בסדר? למה ירדת מהמגרש? ג'ו? ג'ו!" ואז הקול שלו התרחק יותר ויותר ונחתתי על הקרקע בחוזקה, רעדתי ממש בכל הגוף והזעתי, שמעתי קולות רחוקים שצועקים "ג'ו! ג'ו!" ואז בום, ראיתי שחור, למשך כמה דקות ראיתי שחור, אבל עדיין הייתה לי סחרחורת, רעידות והזעתי בכל גופי, ואז פתאום ראיתי פלאשבקים, ראיתי את וולדמורט מכוון על אמי את שרביטו, את הארי בוכה, את אבא שלי שוכב על הרצפה ללא הכרה וללא היכולת לנשום, אורות לבנים חזקים, שמעתי צרחות, של אמי, נזכרתתי בכאב שהיה בגופי כאשר וולדמורט ניסה לרצוח את אחי, הרגשתי את זה בכל הגוף, הרגשה מזעזעת ונוראית, פלאשבקים והכול ללא ידיעה אם אני אצא מזה, בשלב מסויים הכול נגמר ואיבדתי את ההכרה, לאחר שעתיים התעוררתי במרפאה, שמעתי את קולה של מדאם פומפרי צועקת "היא התעוררה! היא התעוררה!!" לא הבנתי מה קרה שם, ואז ראיתי את הראשים של רון הארי והרמיוני מעליי, הארי צעק "ג'ו! ג'ו! את בסדר??" בדאגה, והרמיוני פשוט רצה וחיבקה אותי, ואז הרגשתי יד גדולה מחזיקה את ידי, זה היה רון, ישר התיישבתי וחיבקתי אותו, לא היה לי אכפת מהמבוכה, כולם התיישבו מסביבי כולל קבוצת הקווידיץ' וכולם התחילו לשאול מה קרה? מה קרה? ואז דמבלדור נכנס למרפאה וצעק "שקטטטט!" כולם לזוז, והתיישב לידי, הוא אמר "שמעתי שקיבלת שוב התקף, את בסדר פוטר?" הנהנתי למרות שלא הייתי ממש בסדר אבל היה לי חשוב להבין למה זה קרה, " אני מניח שאת מעוניינת להבין למה זה קרה, אז כולם לצאת רק הפוטרים וויזלי וגריינג'ר להישאר." הוא אמר וכולם יצאו, ואז הוא הסביר לי "תקשיבי, עשיתי את כל החישובים האפשריים והבנתי למה זה קרה לך, הרי כמו שכולנו יודעים בשנה שעברה וולדמורט חזר, אז עכשיו יש לנו הוחכה שהוא חזר, כנראה הוא ניסה לרמוז לך משהו, אז מעכשיו אם עוד משהו מוזר אפילו הכי קטן קורה לך או לפוטר הבן, תדווחו לי. תרגישי טוב, להתראות" הוא אמר ויצא מהחדר, רון חיבק אותי, והרמיוני הסתכלה וחייכה, היא לקחה את הארי והם יצאו מהחדר והשאירו אותנו לבד, "רק שתדעי שמאוד דאגתי לך, פחדתי שיקרה לך משהו..." הוא אמר, "אני שמחה שיש לי אותך, ותודה." עניתי לו, הוא הידק את האחיזה ביד שלי והסתכלנו אחד לשני בעיינים, הסמקתי כרגיל, הוא חייך, והאמת שגם אני, שמחתי שאולי זה כן הולך לאנשהו, מקום יותר טוב, אולי אפילו יצא מזה משהו.