My redhead <3

חתיכה נעלמת.. (חלק 5)

היי! זה פרק עצוב אז אני אומרת מראש, תהנו? 3> ודרך אגב התאריכים הם לא כמו התאריכים בספר!

עכשיו ערב ה27 בינואר, סיריוס נסחף מאחורי הפרגוד המסתורי, אני יושבת על הרצפה, רגלי פצועה וכולי צועקת ובוכה, הייתי שבורה, זהו, זה נראה כמו הסוף.. האבאב המאמץ שלי מת, מה עכשיו יהיה? נשאר רק את רמוס.. מה הוא יעשה?! לא יכלתי לחשוב על המחשבה, הרגשתי מסוחררת, ואיבדתי את ההכרה, נפלתי על הרצפה אבל מישהו תפס אותי.. זה היה רון, התעוררתי 28 שעות אחרי זה במרפאת בית הספר, מדאם פומפרי התקרבה אליי בזהירות, כשהסתכלתי סביבי ראיתי שכולם שוכבים במיטות של המרפאה, התיישבתי ושאלתי את מדאם פומפרי "כמה זמן ישנתי??" "28 שעות" היא ענתה "שיקוי שינה..". קמתי ישר לרון ורצתי לחבק אותו, "מתי הוא יקום??" שאלתי את מדאם פומפרי, "הוא אמו--" היא באה לענות והוא התעורר, חיהקתי אותו חיבוק גדול, "אתה בסדר?? איך אתה מרגיש??" שאלתי, "אני בסדר! איך את ג'ו..?" הוא שאל ועיקמתי פרצוף, הדמעות עלו לי בעיניים, כל מה שיכלתי לראות זה את סיריוס נסחף דרך הפרגוד הזה, ואת הארי צועק את הצעקה המצמררת, ואת כל חבריי סובלים על הרצפה, עלו לי הדמעות ופשוט יצאו, התחלתי לבכות, שוב.. הוא חיבק אותי ואמר "יהיה בסדר טוב?" "לא לא יהיה טוב, אני לא יכולה לחשוב על זה שהוא לא יהיה פה יותר" אמרתי בפרצוף אומלל, והפעם באמת אומלל, הארי התעורר ורצתי גם אליו, בוכה, הוא הסתכל עליי וניסה לעצור את הדמעות, "זה בסדר, הארי, מותר לך לבכות.. יש לך רגשות.." אמרתי לו וחיבקתי אותו, כולי בוכה ומוצפת רגשות, הוא בכה יחד איתי, הרמיוני נכנסה למרפאה, היא שמעה על מה שקרה ובאה לחבק אותי, כשראיתי אותה נעמדתי במקום והיא באה לחבק אותי, ניסיתי להפסיק לבכות, אבל התפרקתי, לא יכלתי עם זה, זה הזוי, אין יותר סיריוס.

הרגשתי שבורה מבפנים, כאילו חתיכה ממני נעלמה , לאט לאט הרגשתי כאילו אני קורסת. זה עשה לי כל כך רע שאני לא יכולה אפילו לתאר.. זה היה מזעזע.
רון לקח לי את היד והלך איתי למועדון, הוא היה נורא מהיר ולא הבנתי מה יש לו, "הכול בסדר??" שאלתי אותו כי הוא הלחיץ אותי, "לא, לא הכול בסדר" הוא ענה והמשיך ללכת, נכנסנו למועדון והוא לקח אותי למגורי הבנים, "מה קרה רון?!" שאלתי אותו, "אני לא יכול לראות אותך ככה" הוא ענה והסתכל עליי במבט של רחמים, "את יכולה לספר לי מה את מרגישה? מה קורה איתך?" הוא אמר, "אני מרגישה עייפה, נפשית.. כאילו אני קורסת מבפנים וכאילו חתיכה ממני נעלמה" עניתי והדמעות הציפו אותי, "ג'ו.." הוא הסתכל עליי ברחמים, "למה לא אמרת לי את זה? לא היה לי מושג שזה ככה:((" הוא הוסיף, "אני פשוט.. עייפה, נפשית.. זה הכול. באמת." אמרתי, הוא החזיק לי את היד ואמר "אנחנו נעבור את זה ביחד, אני מבטיח לך שיהיה בסדר, אני יודע שזה מרגיש כמו קרע, מבפנים כאילו לקחו לך חלק מהלב והשאירו אותך ככה, אבל אנחנו יכולים לעבור את זה." הוא אמר בחיוך, "רון, אני באמת אוהבת אותך" אמרתי וחיבקתי אותו, הוא חיבק אותי חיבוק גדול וחמים.

עכשיו כבר אמצע חודש פברואר, עבר קצת זמן מהפרידה שלנו מסיריוס, אבל כמובן שהפצע לא החלים, וזה גם לא נראה כאילו הוא אי פעם יחלים..
אני ורון רצים במדשאות שליד הנהר, השיער שלי עף ברוח וגם החצאית שלי קצת התעופפה עם הרוח, התיישבנו על הדשא, צוחקים ומאושרים, זה עוזר קצת לשכוח מכל הבעיות והדברים הרעים, כמובן שזה עדיין קיים, הכאב, וזה לא יעבור לעולם, זה קשה.. אבל נעבור את זה.
חיבקתי איתו חיבוק קטן, "תודה רון, שאתה נמצא בחיים שלי ." אמרתי לו, "תודה לך." הוא ענה וחייך,בא לנשק אותי נשיקה אבל אז הארי בא, "היי הארי!" אמרתי, הוא חייך, "היי גם לכם" הוא ענה והתיישב איתנו, "רוצים להיכנס לאגם?" הוא שאל, "אני בעד, מה איתך ג'ו?" רון אמר, "אני לא כל כך רוצה, אבל תהנו!" הם הורידו את החולצות וקפצו למים, ג'יני בדיוק באה אליי, "היייי, מה קורה?" היא אמרה, "הכול בסדר--" באתי לסיים את המשפט והיא חתכה אותי, "--וואו, הארי כזה חתיך!" היא אמרה, "לחחח תסתכלי על אח שלך" אמרתי וצחקתי, "אממ, לא. פשוט לא. רון הוא לא.. הוא פשוט לא." היא אמרה וגיחכה, "מה אני אגיד לך, הארי לא האדם הכי נחמד בעולם, יש פעמים שהוא מתעצבן וזה קורה בצורה מגעילה.. כמו בכל פעם שהוא רואה אותי ואת רון.." אמרתי, "טוב, היופי הוא בעיני המתבונן" היא ענתה, "אני למשל מעדיפה את אח שלך" אמרתי וצחקקנו.

כבר התחיל להחשיך אז ג'יני קראה לבנים לצאת מהמים, רון והארי יצאו מהמים, ג'יני בהתה בהארי וזה הצחיק אותי, זה היה ממש מתוק.
לרגע רון נעלם לי ואז הרגשתי אותו מחבק אותי כולו רטוב מהצד "רוןןן אני אהרוג אותך!!" כולנו צחקנו והוא הרטיב את כולי! הוא שם את החולצה וחיבק אותי, הפעם פחות רטוב, נישקתי אותו נשיקה קטנה וכולנו התקדמנו אל עבר הטירה.