My redhead <3

here we go again.. (פרק 13)

20 באפריל

עברו כמה ימים מאז מה שקרה עם רון, אני שוב יושבת בחדרי, מחכה שיקרה משהו, אני שומעת את התקליט האהוב עליי, ומציירת, אני אוהבת לצייר אותי ואת רון, למרות שזה גורם לי לבכות, אבל זה עדיין נחמד, שמעתי ואז שמעתי דפיקה בדלת, ניחשתי שזה הארי או פרד או ג'ורג', פתחתי את הדלת בציפיות לראות אותם, אבל האדם היחיד שראיתי היה רון, כבר עבר יותר מחודש מהפרידה שלנו, הוא נכנס לחדר, בלי לומר מילה, "ג'ו, אני לא יכול ככה יותר" הוא אמר, "גם אני לא רון... שקלתי לחזור אלייך אבל.. חשבתי שאתה עם הרמיוני לא?" עניתי לו, והוא אמר "אני והרמיוני? מה פתאום!! אני תמיד אהבתי אותך ותמיד אוהב אותך ג'ו, אני בחיים לא אתנשק ועוד עם הרמיוני?" הוא סיים את משפטו בעודו מתקרב אליי, "רון, יודע מה? ז'ן על זה, אני אוהבת אותך וגם לי נמאס!" אמרתי לו, הוא ישר נישק אותי. ///זה היה נראה ככה-

הוא תפס במותניים שלי ונישק אותי בחמימות, הבטן שלי שוב התהפכה, אבל אהבתי את זה, התיישבנו על המיטה, נישקתי אותו עוד ועוד, לא התאפקתי, חיכיתי לרגע הזה חודשים. הוא הרגיש פרפרים ושמח שזה סוף סוף מה שקרה.
כשסיימנו להתנשק, שנינו מצאנו את עצמנו עומדים באמצע החדר אחרי נשיקה *מאוד* ארוכה ומתוקה, היה לו שוב את ריח המנטה המוכר, צחקקנו, ידיי היו על הפנים שלו וידיו היו על המותניים שלי, חייכתי אליו חיוך גדול ומתוק, הוא נתן לי עוד נשיקה קטנטנה על השפתיים וחיבק אותי, הוא שיחרר את אחיזתו, וראה את הציור שמונח על המיטה, צחקקתי ואמרתי לו "זה.. חחחח,  התגעגעתי אלייך.." אמרתי, "גם אני אלייך" הוא ענה, חיבק אותי חיבוק ענק והרים אותי למעלה מהמותניים.
נתתי לו את הציור והוא יצא, אני אוהבת אותו כל כך.

בבוקר ירדתי לארוחת הבוקר כרגיל, חייכתי כל היום, כל בית הספר כבר שמע את השמועה שזהו, חזרנו, תמיד כולם אמרו לנו שאנחנו הזוג הכי חמוד/מתוק בבית הספר ושאנחנו הכי אוהבים אחד את השני, מניחה שהם צדקו, צחקקתי לעצמי בעודי חושבת את זה.
התיישבתי ליד רון בארוחה, הוא העמיס על הצלחת שלו, ואני.. אני סוף סוף אכלתי אחרי שכבר כמה זמן שאכלתי ממש קצת, הייתי סוף סוף מאושרת, כמובן שאת ג'יני לא אשכח, אבל אין מה לעשות.. אנשים מתים כל יום   ואני לא יכולה לשבת ולהתאבל על זה, כן, נשבר לי הלב והרגשתי אשמה, אבל זהו.. אנחנו ביחד וזה מה שחשוב.
דמבלדור עמד בראש האולם, "בוקר טוב לכולם, בתיאבון, עליי להודיע לכם משהו" הוא אמר, כולם התחילו להתלחשש ותהו מה קרה, "אתה יודע מה קרה??" שאלתי את רון, "לא, אין לי מושג אבל נקווה שזה משהו טוב" הוא ענה, כל האולם היה מלא בדיבורים וכולם ניסו להבין מה קרה, "שקטטט!!!!" דמבלדור צעק וכל האולם השתתק בפחד, "אז ההודעה היא, מסתבר שוולדמורט חזר--" הוא בא להשלים את משפטו, כולם ישר התלחששו מלא וחלקם צעקו, פרד וג'ורג' צעקו "טוב שנזכרת!!!!!" הם צעקו באותו הזמן, "שקט!!!!!!!" הוא צעק שוב והפעם כולם באמת שתקו, "אני רוצה להגיד לגבי זה משהו, סיכוי גבוה שבזמן הקרוב נבטל לכם ימי לימודים או שנעביר אותם ללמידה עצמית, שזה אומר שיתנו לכם הסבר על החומר הנלמד ועבודה לביצוע, ותאלצו ללמוד לבד או עם חבר" הוא אמר וסיים את משפטו, "ובנוסף, אני מבקש שתשדלו להיות עם אנשים רוב הזמן, אנחנו לא רוצים לקחת את הסיכון שמישהו יפגע, ולכן תשתדלו להיות עם חברים/משפחה/מורים ועוד.." הוא אמר וכולם שטב התחילו לדבר, הפעם הוא לא השתיק אותנו, רון ואני הסתכלנו אחד על השני, כבר עשינו את זה בעבר, "למדנו" אפשר לומר, אנשים לא היו ממש מרוצים מזה אבל האמת שלי זה בא בול בזמן, ללמוד עם רון, או יותר נכון לנסות, הייתי מאושרת, פרד וג'ורג' צעקו בחוצפה שזה לא פייר ולמה שהמורים לא ישמרו עלינו, להארי זה לא הזיז, מאז מה שקרה עם ג'יני.. הוא לא ממש מחובר, הוא מאוד עצוב ולא מראה כמעט רגשות, הרמיוני נורא התעצבנה בטענה שככה היא לא תבין את החומר, את האמת שעוד לא סלחתי לה, וזה גם חא מרגיש כאילו אני אסלח, וזה לא כי זאת היא, זה כי היא באמת הבטיחה לי והייתה שם לצידי, כל הזמן עזרה לי והבטיחה שהיא ממש לא תנצל את ההזדמנות.
זה כן היה קשה לא לדבר עם אחותי, אבל כן.. העדפתי שהיא באמת תבין שהיא עשתה טעות ושלא תעשה דבר כזה יותר *בחיים*.
"זה לא בסדר!" הרמיוני אמרה לכיווננו, "מה אתם חושבים?" היא שאלה לכיוון שלי ושל רון, אבל לא ענינו, גם הוא כעס עליה כי אחרי הכול, היא זו שנישקה אותו בידיעה שהוא אוהב אותי, ולא אותה.