חבורת הקונדסאים

פרק 15

מעבר לתשומת ליבו של דמבלדור, סיריוס תפס גם את תשומת ליבם של שאר המורים ואף חלק מתלמידי הבית ספר שעמדו בשתיקה והסתכלו על המאורע.
"מה קרה, בלק?" שאלה פרופסור מקגונגל בקול חרד, היא מעולם לא ראתה את סיריוס זועם כל כך.
"כמו שאמרתי, אני צריך ללכת הביתה עכשיו, מצידי רק ליום אחד, אבל אתה חייב לתת לי ללכת לשם!"
"אני מצטער, אדון בלק הצעיר," דמבלדור אמר בקול עדין. "אינני יכול להביא רכבת שלמה רק בשבילך."
"אז תטיל כישוף! תביא מונית! תסיע אותי בעצמך! תביא חד קרן שאני ארכב עליו! לא אכפת לי איך העיקר שאני אגיע הביתה כמה שיותר מהר!"
"ומדוע אתה כל כך ממהר ללכת?" דמבלדור המשיך בקול עדין, על אף כעסו של סיריוס.
סיריוס לא ידע איך יוכל להסביר לו את כעסו מבלי להישמע סתם נער עצבני רודף בצע. "ההורים שלי הבטיחו לי כל חיי שהם ייתנו לי את הירושה המשפחתית. למשך 13 שנות חיי הם דיברו איתי על הירושה הזאת כל יום, גם כאשר אמרתי להם שהתקבלתי לבית גריפינדור. כל חיי רבתי איתם ובכל זאת נשארתי רק בגלל זה, בגלל שאני הבן הבכור למשפחת בלק וזה מגיע לי. ועכשיו הם החליטו להעביר את הירושה לילד מפונק בן 11 שאפילו לא יודע איך להגות את השם סלית'רין כמו שצריך!"
"אני מבין את כעסך," דמבלדור אמר והושיט לסיריוס העצבני כוס מים. "אבל אתה לא מעדיף דרך תקשורת אחרת?"
"לא!! אני רוצה עכשיו ללכת אליהם ולהגיד להם לשנות את זה! הסיבה היחידה שנשארתי במשפחה הזאת זה רק בשביל זה, ואם הם יקחו את זה ממני..." הוא עצר את עצמו לפני שאמר את מה שתכנן להגיד. הוא נשך את שפתו. "אני אעזוב אותם. בבקשה תן לי ללכת לשם, פרופסור."
דמבלדור הסתכל על פרופסור מקגונגל בשביל לבדוק האם היא מאשרת את זה. כאשר מקגונגל הנהנה, דמבלדור יישר את מבטו והנהן גם כן.
"בסדר, אבל כמו שאמרתי, אינני יכול להביא רכבת שלמה רק עבורך."
סיריוס הופתע שהוא הסכים בכזאת קלות, הוא כבר הכין בראשו נאום שלם על איך לשכנע את דמבלדור להקשיב לו. "אז איך אני אוכל ללכת לשם?"
דמבלדור חייך חיוך מסתורי וקם מכיסאו, הוא יצא מחדר האוכל.
רמוס וסיריוס בהו מבולבלים אחד בשני, ומיהרו ללכת אחריו.
"ישנו אוטובוס אחד שיוכל להביא אותך לביתך במהרה," דמבלדור דיבר תוך כדי הליכה, ופתח את דלתות בית הספר.
"אוטונוס הלילה?" רמוס ישר שאל. חיוך דק עלה על פניו של דמבלדור. "אבל איך? הוא לא מגיע... רק בלילה?"
דמבלדור לא ענה.
סיריוס ניסה להתאים את קצב הליכתו לשל דמבלדור, ורמוס רץ מאחוריהם בשביל להספיק לצאת לפני שדלתות הבית ספר יסגרו על פניו.
דמבלדור נעצר כמה מטרים אחרי כניסת בית הספר, והסתובב לעבר סיריוס. "אבל, עליי להזהיר אותך לפני שתעלה עליו."
ולפתע, אוטובוס תלת קומות בצבע סגול בוהק וכיתוב זהב הגיע במהירות שיא וברעש צלצולים מחריש אוזניים. הוא נעצר בדיוק מולם.
דלת האוטובוס נפתחה ומשם יצא נער שנראה כבן 20. בגדיו בצבע תואם לשל האוטובוס, כובע גדול ישב על שיערו הבלונדיני והמבולגן ושיניו היו מעט עקומות. הוא הוציא כרטיסיות מכיסיו עוד לפני שבחן את שלושת האנשים שעמדו מולו, שמלבד דמבלדור, בהו בו במבטים מבוהלים.
"ברוכים הבאים לאוטונוס הלילה, שירות חירום למכשפה ולקוסם במצוקה, כל שעליכם לעשות הוא להושיט את השרביט שלכם, לעלות לאוטונוס, ואנחנו נקח אתכם למחוז חפצכם." הוא העביר כרטיסית וכחכח בגרונו. "אני הכרטיסן שלכם, שמי הוא-"
"אדון ג'ונס הצעיר, טוב לראות אותך," דמבלדור קטע את נאומו הארוך.
הכרטיסן הרים את מבטו מהכרטיסיות ובהה בפניו של דמבלדור בפליאה. "פרופסור דמבלדור!! כבוד גדול לראות אותך!"
"שלום לך ג'ונס," דמבלדור אמר עם חיוך ידידותי, וסימן לסיריוס עם ידו להושיט את שרביטו לאדון ג'ונס בשביל לעלות לאוטובוס.
סיריוס הושיט את השרביט ועלה לאוטובוס. באוטובוס לא היו מקומות ישיבה, במקומם היו מיטות גדולות. את החלונות כיסו וילונות לבנים. סיריוס תפס את המיטה שנראתה הכי נוחה בעיניו ובהה ברמוס דרך החלון. הוא סימן לו עם ידו שהכל בסדר ונראה שידיעה זו הקלה על רמוס מכיוון שחיוך התפרס על פניו.
אדון ג'ונס המשיך לבהות בדמבלדור בפליאה. "פרופסור, אתה גם רוצה לנסוע באוטונוס??"
"הו לא, אני רק הייתי צריך למצוא דרך מהירה להביא את התלמיד שלי לביתו."
רמוס התקרב לאוטונוס עם פה פעור, אבל אדון ג'ונס הרחיק אותו לאחור עם ידו.
"אז, לאן להסיע אותו?" ג'ונס שאל.
דמבלדור מסר לנער את הכתובת של ביתו של סיריוס וצעד לאחור, הוא סימן לרמוס להתרחק גם כן.
"יום טוב שיהיה לך!!" הנער צעק לדמבלדור ונכנס גם הוא לאוטובוס. הוא הביט בסיריוס. "זה יעלה לך 30 חרמשים אחרי הנחה, ותוכל לקבל מברשת שיניים מתנה."
סיריוס נלחץ, הוא שכח להביא כסף. למזלו הרב, דמבלדור התקרב לדפנת האוטובוס ודפק שלוש פעמים על הדלת. ג'ונס הסתובב. דמבלדור הושיט לו את כל ה30 חרמשים.
סיריוס חייך אל הרצפה חיוך מובך, מדוע דמבלדור כל כך דואג לו? הוא האדם הראשון שדואג לו כל כך, ודבר זה חימם את ליבו.
ושהדלתות נסגרו שוב, הוא נזכר במה שפרופסור דמבלדור אמר לו רגע לפני שאוטונוס הלילה הגיח במהרה.
"רגע, דמבלדור!" סיריוס צעק והסתכל עליו דרך החלון. דמבלדור הפנה אליו את ראשו. "מה רצית להזהיר אותי??"
"הו כן," דמבלדור חייך חיוך קטן. "תחגור חגורת בטיחות."
"זה הכ-" הוא לא הספיק לסיים את שאלתו וכבר הנהג החל לנסוע במהירות שיא.
אילו סיריוס יכל הוא היה צורח, אבל פרצופו היה דבוק לחלון האוטובוס.
"לא אמרת לי את שמך." הנער ג'ונס נראה נינוח ושליו, כאילו לא שם לב למהירות האוטובוס. ככל הנראה הוא התרגל לזה.
"סיריוס," סיריוס הצליח ללחוש, וניסה לצוד את חגורת הבטיחות בעזרת רגלו, אך הוא לא הצליח ורק נפל על הרצפה שוב ושוב.
"סיריוס? סיריוס בלק? בנם של אוריון ו-וולבורגה בלק?"
סיריוס בלע רוק, והצליח להגיע לחגורת הבטיחות. "כן."
"וואו! לא ידעתי שהילד שלהם כל כך גדול! הייתי בטוח שאתה רק בשנתך הראשונה."
"איך אתה מכיר אותי?"
"ובכן, אמך פעם אחת כישפה אותי להפוך לספל למשך יומיים מכיוון שהיא לא הספיקה לחגור חגורה. היא דיברה עם דודך! סיגנוס! היא סיפרה שהתקבלת לגריפינדור! היא נשמעה מאוד נסערת."
"למה היא לא חזרה בעצמה?" סיריוס שאל בבלבול.
ג'ונס משך בכתפיו. נראה שהוא בעצמו לא הבין מדוע.
"אז, מה גורם לנער צעיר לחזור לביתו באמצע יום לימודים?"
"אני צריך לדבר איתם." סיריוס סינן, מרוב ההתלהבות שקיבל ממראה האוטונוס הוא הספיק לשכוח שזעף כל כך רק לפני כמה דקות בודדות.
ג'ונס נאנח והסתכל על הדרך. סיריוס החליט לעשות כמותו. הוא ראה את האוטובוס נוסע על המדרכה ולא על הכביש וכמעט דורס עשרות אנשים שונים, ולכן הוא החליט להפסיק להסתכל דרך החלון.
הוא הסתכל סביב וקלט שמלבד אדון ג'ונס- הוא היחיד שנמצא באוטובוס.
"אז... איך ידעת איפה למצוא אותנו?"
"פרופסור מקגונגל הודיעה לנו להגיע, אז הגענו. מזל שהיינו באזור, אחרת היה לוקח לנו כמה שעות."
"איך הגעת בבוקר ולא בלילה? זה קצת נוגד את הרעיון של האוטונוס, אתה לא חושב?"
הנער זעף את פניו. "הי, יחסית לגריפינדור אתה מדבר מלא. פגשתי רק רייבנקלואים חפרנים, לא ציפיתי שגם גריפינדורים כאלה."
"באיזה בית אתה היית?"
"הפלפאף כמובן." הוא ענה, הוא נשמע מאוד גאה בעצמו.
סיריוס פלט גיחוך חנוק. "אין מצב."
מבטו של ג'ונס התערער. "מה?"
"חשבתי שהפלפאפים אמורים להיות נחמדים, מעולם לא פגשתי הפלפאפי שאמר לי שאני חופר." סיריוס קיווה שאם הוא יעצבן את הכרטיסן, הוא יצליח לגרום לו להגיע מהר יותר ליעד.
"אתה יודע, לא התכוונתי להעליב." ג'ונס ניסה להתגונן, אך ניכר בקולו שהוא היה קצת זועף.
סיריוס גלגל עיניים, בהחלט לא כיף לריב עם הפלפאפים, הם תמיד נמנעים מריבים.
"פסדר, מתי מגיעים?"
ג'ונס נאנח והסתובב לנהג, הוא חזר לסיריוס.
"ובכן, מגיעים עוד חמש דקות," והוא הלך למושב אחר.
וסוף סוף סיריוס הצליח לחגור, הוא נשכב במיטה. איך הוא הגיע לביתו כל כך מהר? הוא עדיין לא הספיק לחשוב מה הוא יגיד.
מה הוא יכול להגיד?
האוטובוס נעצר בפתאומיות, גורם לסיריוס- על אף חגורת הבטיחות- לעוף קדימה.
"הגענו לתחנה שלך!" הנהג אמר בהתרגשות והצביע על ביתו של סיריוס.
סיריוס הסתכל לצד והזדעזע לראות שהם אכן הגיעו. מרוב שהוא כעס, הוא אפילו לא חשב מה הוא יגיד להוריו.
"קדימה, צא כבר, אנחנו צריכים להספיק להגיע לעוד תחנות."
סיריוס נאנח ושחרר את חגורת הבטיחות. הוא יצא מהאוטובוס והתקדם לביתו. הוא הסתובב לרגע כדי להגיד תודה לג'ונס על הטרמפ, אבל האוטובוס נעלם כלא היה.
הוא נאנח ונעמד מול דלת הבית. הוא לא ידע מה לעשות.
לדפוק? לפרוץ? לצעוק? להתגנב?
לבסוף, הוא החליט לפתוח את הדלת ולקוות שאף אחד לא בבית.
תקוות שווא.
לא רק שהוריו היו בבית- גם כל משפחתו המורחבת הייתה.
אמו הייתה הראשונה שקלטה שהוא נכנס. היא זעפה את פניה. "מה אתה עושה פה? למה אתה לא בבית ספר?"
סיריוס בלע רוק וראה איך ראשם של בני משפחתו מסתובבים לכיוונו וממלמלים אחד לשני במרץ.
"למה הורדת אותי מהירושה?" סיריוס ניסה לדבר בכעס, אבל כרגע הוא רק פחד.
"כתבתי את הכל כבר במכתב, גריפינדורי מלוכלך שכמותך!"
"את ואבא כל חיי הבטחתם לי את הירושה, ובגלל שאני לא בבית המתאים אתם מעיפים אותי?"
"אם היית מפסיק להשוויץ בזה שאתה בגריפינדור אולי הייתי שוקלת את זה, אבל מאוחר מידי. הירושה עברה לאחיך וזה סופי."
"זה ממש לא פייר!" סיריוס חבט עם ידו על השולחן.
משפחתו השתנקה, ולפי הרגשתו של סיריוס- הם ניסו להרתיח עוד יותר את אמו.
אמו נעמדה, היא נראתה כועסת אפילו יותר מסיריוס. "אתה ילד חסר כבוד! אתה הדבר שאני הכי מתביישת בו!"
סיריוס השתדל לא להיעלב ולא לקחת את דבריה ללב, על אף שזה היה קשה. "נראה לך שאני שמח להיות חלק מהמשפחה הזאת?! כל פעם שמדברים על משפחת בלק יש לי בחילה."
"אם כך, אולי כדאי שתמצא משפחה אחרת, אחת שתרצה אותך."
"אולי באמת כדאי!" סיריוס ניסה לצעוק בחזרה, אבל קולו נשמע כמו יבבה.
"וולבורגה, אנא, הפסיקי." דודתו האהובה אנדרומדה ניסתה להרגיע את הרוחות. היא נגעה בעדינות בידה של אמו, אבל אמו ניערה את ידה לאחור בגועל, כאילו נגעה בחרק.
"כדאי שתהיי בשקט, בוגדת מלוכלכת! את בדיוק כמו בעלך הבוגד! זוג דוחים!!"
סיריוס השפיל את מבטו, הוא היה רגיל לריב עם אמו, אבל שנא שזה היה בסביבת אנשים נוספים.
היא החזירה את מבטה לסיריוס, והטיחה עם ידה על השולחן. "אתה עדיין פה?! תחזור כבר לבית ספר שלך, ילד מטונף!"
סיריוס נשם עמוק, והסתובב. הוא השתדל להיראות כמה שפחות פגוע מתי שיצא מהבית וסגר את הדלת אחריו.
'אני אעבור לגור עם ג'יימס,' הוא אמר בראשו. 'ג'יימס יהיה המשפחה שלי.'