חבורת הקונדסאים

פרק 45

היום הגדול הגיע- החתונה של לילי וג'יימס.
שניהם לא ראו אחד את השני למשך שבוע שלם, שזה מנהג שחברתה של לילי המליצה לה עליו בטענה שזה יגרום להם יותר להתרגש מתי שיפגשו.
ג'יימס לא הבין על מה היא מדברת מכיוון שהוא תמיד מתרגש שהוא רואה את לילי, אבל החליט לזרום עם הרעיון.
סיריוס ורמוס עזרו לג'יימס עם הארגונים לחתונה. הם הלבישו אותו בחליפה, צילמו אותו בהתלהבות ואכלו את כל האוכל שהיה בבופה.
פיטר הגיע באיחור, מלווה בחלק ממורי הבית ספר ובהוריו של ג'יימס.
השעה שמונה הגיעה, השעה שבה הטקס אמור להתחיל.
לילי הסתכלה מבעד לחלון בצפייה מאוסה שפטוניה תבוא, אבל הטקס התחיל והיא עוד לא ראתה אותה.
היא לא הרשתה לעצמה לבכות, אסור לה לבכות. אם פטוניה לא רוצה לבוא- היא לא חייבת. זה הפסד שלה. היא לא יכולה לאפשר לאיפור שלה להיהרס בגללה.
ובכל זאת, לילי עמדה לבדה בחדר הכלה. ההורים שלה לא נמצאים, אחותה לא הגיעה, והחברות שלה הלכו לראות את הטקס.
ולפתע, נשמעו דפיקות בדלת.
לילי הזדקפה והזיזה את מבטה מהחלון. פטוניה הגיעה?
"מי זה?" היא שאלה בקול רם ומופתע משהתכוונה.
"זה סיריוס!"
מה?
היא פתחה בזהירות את החדר, ובאמת ראתה את סיריוס עומד בפתח.
הוא לבש חליפה שחורה וחגיגית, ושיערו שנטה להיות פרוע הפעם סודר בעזרת ג'ל. הוא חייך אליה.
"את נראית מהמם! וואו, ג'יימס יתעלף שהוא יראה אותך!"
לילי לא הצליחה להסתיר את התפאלותה. למה סיריוס הגיע לשם? ג'יימס שלח אותו?
"מה אתה עושה פה?"
סיריוס נשען על הדלת ושיחק עם חתיכת שיער שנפלה על פניו על אף הג'ל.
"אני השושבין שלכם, שכחת?"
איך אפשר לשכוח? למשך כל החודש האחרון הוא הזכיר לה את זה. הוא התאמן על איך ילווה את ג'יימס ויפזר פרחים לאורך כל השביל. ובכל זאת, מדוע הוא כאן?
"לא שכחתי. אתה לא אמור להיות עם ג'יימס?"
"לא, היה שינוי בתוכניות. ההורים של ג'יימס ילוו אותו, ואני אלווה אותך."
לילי לא רצתה להיראות כל כך מתלהבת כמו שהרגישה. היא לא תלך לבד. סיריוס יהיה איתה.
"בטוח? כי אתה חבר יותר טוב של ג'יימס."
"לילי, ג'יימס הוא כמו אח שלי, מה שהופך אותך לגיסתי. את המשפחה שלי בדיוק כמו שהוא. עכשיו, בואי נגרום לכל הקהל לקנא בג'יימס בזה שהוא זכה בך."
לילי שוב הייתה צריכה להכריח את עצמה לעצור את הדמעות. היא הנהנה בהערכה והחזיקה את ידו. היא הסתכלה פעם אחרונה מבעד לחלון, והשלימה עם זה שאחותה לא תבוא, ובכך היא יצאה עם סיריוס מהחדר.
הם הסתכלו על ג'יימס הולך על השביל הלבן, מלווה בשני הוריו.
הוא לבש חליפה שחורה ועניבה, שיערו היה מסודר ומשקפיו נחו על אפו. הוא חייך להוריו, אשר עמדו לצידו, וחיכה לבואה של לילי.
לילי התרגשה לראות אותו, שבוע בלעדיו היה חד משמעית יותר מידי. זאת הייתה החלטה גרועה ביותר, אבל בגלל שהיא הציעה אותה- היא לא יכולה להודות בזה בפניו.
"תורנו עכשיו," סיריוס הזכיר.
לילי הנהנה שוב. ליבה הכפיל פעימות מתי שהיא התקרבה לשטיח הלבן והתחילה לצעוד. סיריוס תיאם את קצב הליכתו כך שיתאים לשלה, וחייך לג'יימס שהסתכל עליהם עם חיוך מרוח מאוזן לאוזן.
סיריוס שיחרר את ידה ברגע שהיא הגיעה לג'יימס, ולילי הרגישה שעליה לרסן את עצמה מלקפוץ עליו בחיבוק בפני כולם.
הכומר התחיל לדבר, אבל היא לא הקשיבה למילה. כל מה שהיא רצתה זה שיכריזו עליהם כבר כבעל ואישה, והם יוכלו להיות יחד, לנצח.
ג'יימס החזיק את ידה בעלת הטבעת. הוא שזר את אצבעותיהם והצמיד את מצחו לשלה, הוא לא יכל להזיז את עיניו משלה.
"אני אוהב אותך," הוא לחש לה.
"גם אני אוהבת אותך," לילי לחשה בחזרה.
ושהכומר הכריז עליהם כבעל ואישה, ג'יימס לא חיכה שנייה לפני שהצמיד את שפתיהם, כמו שרצה לעשות כל השבוע.
כל הקהל עמד על הרגליים, הוריו של ג'יימס התחילו לבכות.
לילי הניחה את ראשה על כתפו של ג'יימס וחיבקה אותו בעדינות, היא התעלמה מכולם. "היא לא הגיעה."
ג'יימס נשך את שפתו. יש ללילי אחות כפוית טובה.
"הפסד שלה. היא פספסה את הכלה הכי מהממת בעולם."
לילי גיחכה, היא קירבה את פניה לצווארו. "התגעגעתי אליך."
"לא כמו שאני התגעגעתי אליך."
לילי הנידה בראשה. "התגעגעתי יותר."
"אפשר להתווכח על זה," ג'יימס אמר.
לילי הרימה את ראשה והסתכלה ישירות על עיניו. "תבטיח לי שלא תעזוב אותי שוב."
"אני בחיים לא אעזוב אותך," ג'יימס הבטיח, הבטחה שידע שלא יפר. "אני אהיה איתך עד המוות."
"אני מקווה בשבילך שיקח זמן עד שזה יקרה," לילי הזהירה. "גיל 90 לכל הפחות."
ג'יימס צחקק. "את בונה עליי יותר מידי."
"נכון."
ג'יימס סימן עם ראשו לעבר חבריו שרקדו. "אז, את רוצה לרקוד איתי, לילי פוטר?"
לילי לא הצליחה להרגיע את דופק ליבה מתי שג'יימס הוסיף את שם משפחתו לשמה. ככה קוראים לה עכשיו- לילי פוטר. אשתו של ג'יימס פוטר.
"בטח שאני רוצה," היא אמרה. היא החזיקה את ידו, והשניים הלכו לחבורה של ג'יימס, החבורה שכבר מזמן הפכה למשפחה השנייה שלהם.
************
זהו. נגמרו הפרקים השמחים. תהיו מוכנים לפרקים אחרונים ומדכאים כי כולנו ידענו שכל הטוב הזה יגמר מאוד מהר