חבורת הקונדסאים

פרק 46

השיחה הסתיימה בהחלטה שגרמה לסוורוס לקוצר נשימה.
אוכלי המוות הלכו למשימות שהלורד וולדמורט הביא להם, בעוד שסוורוס לא הצליח לצוות על רגליו לקום.
"הלורד!" סוורוס קרא, רגע לפני שוולדמורט יצא מהחדר.
וולדמורט נעצר, והסיט מעט את ראשו לכיוון של סוורוס. מראה לו שהוא מקשיב, אך הוא לא מספיק חשוב בשביל שיפנה את כל תשומת הלב אליו.
"כן, סנייפ?" הוא שאל בקולו השקט.
לא משנה כמה זמן סוורוס היה אוכל מוות, לשמוע את קולו של וולדמורט תמיד העביר צמרמורת לא נעימה בגופו.
"יכול להיות שהנבואה לא דיברה עליהם," הוא הציע בקול רועד. "גם לזוג לונגבוטום נולד ילד ביולי האחרון."
"כבר שלחתי אליהם את משפחת לסטריינג' ואת קראוץ' הצעיר," הוא ענה. "אני לא יכול לקחת את הסיכון שמדובר בזוג הפוטרים."
סוורוס לא ידע מה עוד להציע. הוא לא מסוגל שיפגעו בלילי. למרות שהקשר בין השניים נותק כבר לפני שנים, ולמרות שלילי נשואה לאויב הכי גדול שלו... הוא לא מסוגל לחיות עם העובדה שהיא תיפגע- ואולי אפילו תיהרג.
"אולי..." נשימותיו נהפכו לקטועות. "רק את ג'יימס פוטר ובנם? בלי לילי."
וולדמורט סוף סוף הסתובב לגמרי. הוא העביר יד בשרביטו. "יש סיבה?"
סנייפ לא רצה לספר לו שעמוק בפנים הוא עדיין אוהב אותה, שמעולם לא הצליח להפסיק. שהוא שונא את זה שג'יימס הצליח לזכות בה ושלילי ניתקה איתו קשר לחלוטין.
לא היה לו אכפת מכל השנים שהם לא דיברו, היה לו אכפת רק שלילי תהיה בסדר. שתחייה.
"אהבה זה חולשה, סוורוס," וולדמורט אמר, והתחיל לצעוד לכיוונו.
סנייפ בלע את הרוק. "אני יודע, ועדיין... אני מתחנן ממך... אל תפגע בה."
הוא נעצר מולו. "ואם כן?"
סוורוס לא רצה לחשוב על האופציה הזאת, על האפשרות שלילי תיפגע באיזושהי צורה. הוא לא יכול לדמיין את העולם בלעדיה.
"אני מתחנן ממך..." הוא לחש שוב. "בבקשה, בבקשה תחוס עליה. היא לא קשורה לזה. תהרוג כל אדם שתרצה, רק לא אותה."
סוורוס הרגיש שהמבט של וולדמורט חודר לתוך מחשבותיו.
"בסדר," וולדמורט מלמל לבסוף. "אני לא אפגע בה, אלא אם כן לא יהיה לי ברירה."
סוורוס ידע שמה שהוא הולך להגיד זה מאוד חצוף מצידו, ושיכול להיות שירגיז את הלורד עד לרמה של קללת קרושיו בכל העוצמה, ובכל זאת הוא שאל אותו: "אתה מבטיח?"
בניגוד למה שהוא חשב- וולדמורט גיחך, שזה הכי הרבה שמחה שהוא ראה ממנו בכל ימי חייו.
"כן. בכל זאת, בזכותך הכרתי את הנבואה. אני לא אשכח לך את זה, סנייפ."
סנייפ עדיין לא הרגיש הקלה. למרות שוולדמורט הבטיח לו, הוא ידע שאי אפשר לבטוח בבן אדם הזה. הוא חיכה עד לרגע שוולדמורט יצא מהחדר, והוא ישר פצח בריצה מחוץ למבנה. הוא חייב למצוא את האדם היחיד שהוא באמת סומך עליו שיוכל לעזור ללילי- פרופסור דמבלדור.
הוא לא דיבר איתו שנים, אבל עדיין ידע שהוא יעזור, הרבה יותר ממה שוולדמורט בעצמו מסוגל.
שנת הלימודים נפתחה לא מזמן, אז הוא הניח שהוא נמצא בהוגוורטס, כך שזה המקום הראשון שהוא התעתק אליו.
למזלו, הוא זכר את הססמאות והפרצות למקום הזה, כך שזה לא היה קשה עבורו להיכנס פנימה ולעוט למשרד של דמבלדור.
וכמו שהוא חשב, דמבלדור ישב במשרד שלו וליטף את פניקס המחמד שלו.
"פרופסור דמבלדור!" הוא קרא בנימה מתרגשת יותר משציפה.
דמבלדור נאלץ לסדר את משקפיו מספר פעמים בשביל לוודא שהוא לא הוזה. "סוורוס?"
"כן, אני צריך את עזרתך."
דמבלדור נשען על הכיסא שלו. "הרבה זמן לא ראיתי אותך." הוא הסתכל על הקעקוע שהתנוסס על זרועו. "השתנית."
סנייפ מיהר להסתיר את הקעקוע. משום מה, הוא תמיד התבייש בהיותו אוכל מוות. הוא ראה את כל אוכלי המוות סביבו הולכים בגאווה ולא מסתירים את העובדה שהם אוכלי מוות, אבל משהו בו לא יכל להתגאות בזה. הוא הרגיש שהוא לוקח חלק מפשע, ולמרות אהדתו הרבה של וולדמורט כלפיו- הוא לא הצליח להחשיב את עצמו לאוכל מוות אמיתי.
"במה אתה צריך עזרה?" דמבלדור שאל והרים את מבטו מהקעקוע המוסתר.
"זה... אני צריך שתגן על לילי אוונס," סוורוס ביקש.
"אתה מתכוון- לילי אוונס פוטר, נכון?" דמבלדור ווידא.
ג'יימס נשך את שפתו. הוא שנא את האזכור של השם 'פוטר'- האדם שהוא הכי שונא- בשמה של לילי. "כן."
"למה אני צריך להגן עליה?"
סנייפ נשך את שפתו. איך הוא יכול לספר את כל זה לדמבלדור? זה יהפוך אותו לבוגד, אבל אם זה מה שצריך בשביל לעזור ללילי, אז הוא יעשה את זה.
הוא סיפר לדמבלדור על הנבואה, על התוכנית של וולדמורט ועל הסכנה שצפויה למשפחת פוטר.
דמבלדור התיישר בכיסא שלו.
"אז אני מתחנן ממך... תעזור לי להציל אותה," סוורוס סיים את דבריו בקול שבור.
לדמבלדור לקח רגע לעכל את דבריו. "איך אני יכול לעזור לך עם זה?"
"תסתיר אותה!" הוא כמעט צעק. "אם צריך אז גם עם פוטר והבן שלהם, אבל שיהיו מוסתרים!"
הוא הטה את ראשו. "תמיד ידעתי שיש טוב בתוכך, אז למה אתה עדיין לוקח חלק מאוכלי המוות, סנייפ?"
סנייפ לא ידע איך לענות על השאלה הזאת. ככל שעבר הזמן כך הוא יותר התחרט על זה שלקח חלק מהדבר הזה.
הוא ידע למה הוא השתוקק להיות חלק מהם- הם היו קוסמים עוצמתיים שהעריכו מאוד את הקסמים והלחשים שלו, אבל הוא כבר לא הרגיש את הגאווה שהרגיש בהתחלה, להפך.
"אתה לא תבין..." הוא לחש.
"אתה צודק, אני באמת לא מבין." דמבלדור נאנח וסגר את הכלוב של הפניקס שלו. "בסדר, אני אדאג להסתיר אותם, אם אתה תסכים להיות המרגל שלי."
סוורוס בלע רוק. "המה שלך?"
"מרגל. תבין, אני המייסד של מסדר עוף החול. אם תעזור לי, אנחנו נוכל להפיל את וולדמורט. אם רק תתן לי פיסות מידע עליו... זה יוכל להציל את לילי, ועוד הרבה מעבר."
סוורוס השפיל את מבטו וחשב. להיות בוגד זה הדבר הכי גרוע שאפשר להיות. אם אוכלי המוות יעלו עליו... מוות זה העונש הקל שהם יתנו לו. אבל אם זה מה שיקנה את ביטחונה של לילי, הוא יקח את הסיכון.
"בסדר," הוא הסכים לבסוף. "אבל תבטיח לי שתגן עליה."
דמבלדור הנהן. "אני מבטיח."

**********
בואו נדבר על זה שהמעשה הזה של סנייפ זה מה שהציל את הארי.
כל שונאי סנייפ בקהל- הוא פשוט הדמות הכי טובה בספר אני לא יכולה