חבורת הקונדסאים

פרק 23

שני הנערים ישבו על הכיסאות מול שולחנו של דמבלדור.
סוורוס השפיל את מבטו למשך כל הדרך, מהשירותים ועד למשרד. הוא לא רצה שלילי תראה אותו ככה, הוא לא רצה שהתלמידים יראו אותו ככה וישתמשו בזה ככלי בריונות כלפיו.
ג'יימס לעומתו הלך בראש מורם. למרות פניו הפצועות והמדממות, הוא לא התבייש.
דמבלדור הורה עליהם לשבת על הכיסאות, אך נאלץ לצאת מהמשרד לאחר שפרופסור מקגונגל קראה לו בגלל אירוע אלימות נוסף.
"כדאי לך לא להלשין עליי," ג'יימס סינן.
סוורוס ניגב את שיערו המטפטף בעזרת גלימתו. "אתה חי בסרט, פוטר."
"לא, אתה חי בסרט." הוא הסתכל עליו. "אם אתה לא רוצה לעוף מבית הספר, כדאי לך להגיד שבסך הכל הייתה לך היתקלות לא נעימה עם הרוחות והוצאת עליי את העצבים, זה ברור?"
סוורוס לא הגיב. הוא רצה לספר לפרופסור דמבלדור הכל, על כל השנים שבהם החבורה הזאת- ובעיקר ג'יימס וסיריוס- מתעללים בו.
אבל מה אם דמבלדור באמת יעיף אותו מבית הספר? אסור לו שדבר כזה יקרה. הוא לא מוכן לחזור לביתו הקטן, הוא לא מוכן לסבול שוב את מקרי האלימות בין אביו השיכור לאימו.
הבית ספר הזה הוא המקום היחיד שבו הוא מרגיש שרואים אותו. משבחים אותו בשיעורים, יש לו חברה שכיף לו בחברתה, הבגדים שלו לא מסריחים מריח של אלכוהול ולא גדולים עליו בכמה מידות.
בית הספר גרם לו להכיר את אוכלי המוות, האנשים היחידים שמעריכים את הידע שלו, שעוזרים לו ליצור כישופים חזקים ועוצמתיים. אם יעיפו אותו משם, למה שאוכלי המוות ירצו בחברתו?
"אני שונא אותך, פוטר," סוורוס לחש.
ג'יימס גיחך. "למה אתה משחק אותה אציל נפש? אני יודע שיצאת עם לילי רק בשביל לנקום בי, אז תודה בזה כבר."
"תפסיק לחשוב שהעולם סובב סביבך!" סוורוס לא הצליח שלא לצעוק. "לא חשבתי עליך בכלל מתי שהצעתי לה!"
"נראה אותך צועק עליי שוב," ג'יימס סינן. "כל הזמן אתה דוחף את האף הגדול שלך לחיים שלי. זה התחיל בלילי, המשיך בלנסות לחשוף לעולם שרמוס הוא איש זאב, משם זה המשיך ללנסות ללמוד קווידיץ' בשביל להרשים את לילי, ועכשיו אתה מציע לה לצאת איתך לנשף? תפסיק כבר לחקות אותי ותתרחק כבר מהחיים שלי!"
"סליחה על העיכוב," דמבלדור בדיוק נכנס למשרד. סוורוס נשך את שפתו בשביל למנוע מעצמו לענות לג'יימס.
דמבלדור התיישב על הכיסא מולם ושילב את ידיו. "טוב, מי מכם מוכן לספר לי מה קרה?"
"אני!" ג'יימס קרא. סוורוס גלגל את עיניו. "אז הכל התחיל שראיתי את השרביט של סוורוס-" גרונו צרב מלקרוא לו ככה. "-זרוק על הרצפה. הרמתי אותו וחיפשתי את סוורוס בשביל להחזיר לו את השרביט, וראיתי אותו רץ לעבר שירותי הבנות בקומה השנייה."
דמבלדור סידר את משקפיו. "שירותי הבנות?"
"כל שירותי הבנים היו מקולקלים..." סוורוס לחש בקול מובך.
דמבלדור הנהן, וסימן לג'יימס בעזרת ידו שימשיך לספר.
"בכל מקרה, הלכתי לשירותים וראיתי את סוורוס ספוג במים מסריחים. הושטתי לו את השרביט שלו, אבל הוא החליט להוציא עליי את העצבים. הוא העיף אותי על הרצפה והכה אותי בפנים. אני מניח שהוא היה צריך לשחרר כעסים ובמקרה עמדתי בדרך."
סוורוס כיווץ את ידו לאגרוף והצטער על זה שהוא לא יכול להביא לו עכשיו אחד כזה.
דמבלדור הסיט את מבטו לסוורוס. "זה נכון?"
סוורוס נשך את שפתו בחוזקה מתי שהכריח את עצמו להנהן.
"למה עשית את זה?" דמבלדור שאל בסקרנות. "זה באמת נבע משחרור עצבים?"
סוורוס משך באפו. "פיבס שפך עליי את המים של השירותים," הוא לחש. "שיצאתי מהתא... ג'יימס עמד בדרכי. הייתי כל כך מתוסכל ש... הוצאתי עליו את העצבים."
דמבלדור הסתכל עליו למספר שניות בשביל לוודא האם הוא דובר אמת.
"אני מניח שאני לא צריך להסביר לך כמה שזה חמור, סוורוס."
"אני יודע..."
"מקרי אלימות לא יעברו על סדר היום בבית ספרי."
סוורוס נשך את שפתו. הוא רצה לצעוק עליו את כל האמת, לספר לו שזה שקר אחד גדול, שג'יימס סוחט אותו בשביל שישקר, אבל הוא לא מסוגל לעשות את זה.
"אתה מושהה מבית הספר למשך שבוע," דמבלדור החליט.
סוורוס הרגיש דקירת כאב בחזהו. הוא הסתכל עליו שדמעות עומדות בעיניו. "אבל... פרופסור..."
"אתם יכולים ללכת."
"אני לא רוצה לחזור לבית שלי..." סוורוס לחש בתחנונים. הוא קיווה שדמבלדור ייתן לו עונש פשוט, עונש של... ללמוד מעבר לשעות הלימודים, לעזור לנקות את בית הספר, הוא לא ציפה ולא רצה לחזור הביתה.
"אני מופתע ממך, סוורוס," דמבלדור אמר באכזבה קלושה.
"פרופסור," ג'יימס אמר בקול מתקתק וגרם לעצמותיו של סוורוס לרטוט מזעם. "זה מוגזם. הוא בקושי פגע בי."
סוורוס לא יכל להסוות את הפתעתו. מדוע ג'יימס עומד לצידו?
"ג'יימס, אני לא מוכן שיהיו מקרי אלימות בבית ספר-"
"אבל זה מוגזם!" ג'יימס הצביע על סוורוס, על בגדיו הרטובים, על שיערו שטפטף על רצפת החדר. "אם היו עושים לי את זה, גם אני הייתי מוציא עצבים על מישהו."
דמבלדור בחן את סוורוס. הוא נשך את שפתו.
"פרופסור..."
"תגיד לג'יימס שאתה מתנצל, והעונש שלך יהפוך לשבוע ניקיונות במקום, מקובל?"
סוורוס לא ידע מה גרוע יותר- שבוע בבית או לראות את החיוך הזחוח של ג'יימס מתי שיאלץ להגיד לו שהוא מצטער.
הוא חרק את שיניו מתי שסובב את ראשו לעבר ג'יימס, אשר חייך אליו את אותו חיוך שחשב שיהיה לו.
"אני מצטער," הוא סינן.
"ההתנצלות מתקבלת."
דמבלדור חייך לעבר הנערים. "אתם משוחררים."
סוורוס מיהר לקום מכיסאו ולהסתובב, שלפתע דמבלדור קרא מאחוריו: "ודרך אגב- מינוס 70 נקודות לסלית'רין על ההתנהגות שלך."
סוורוס נשך את שפתו ויצא מהמשרד. הוא השפיל שוב את מבטו וניסה לצעוד במהירות לעבר המעונות שלו, אלא שלצערו הרב- ג'יימס רדף אחריו.
"לגמרי הצלתי אותך, הא?" הוא אמר ונתן מרפק לכתפו.
סוורוס הפנה את מבטו. "הצלת אותי?"
"אתה יודע, מלהיות מושהה." ג'יימס העביר יד בשיערו. "אני מניח ש... הבנתי שסבלת מספיק ליום אחד, ועצם זה שזרמת עם השקר שלי... ובכן, אני חייב להודות שלא ציפיתי שתעשה את זה, אז הייתי חייב לך את זה."
הוא נתן לו אגרוף נוסף לכתפו לפני שהסתובב משם והלך למגורים של גריפינדור.
סוורוס נאנח והלך לחדרו.
הוא אמנם לא רוצה להודות בזה- אבל ג'יימס באמת הציל אותו.
למרות שהוא זה שהכניס אותו לצרות מלכתחילה.
*******
אהובים שלייייי
לא ציפיתי שאנשים יחזרו לקרוא את הספר הזה אחרי ההפסקה הארוכה שעשיתי וזה ממש מחמם לי את הלב.
אני אשלח פרק חדש כל פעם שיהיה לי זמן, ומבטיחה שהפעם אני לא אעצור, יש לי כבר פרקים עד השנה החמישית שלהם ואני מתכננת עד הרגע שבו החבורה נהרסת, אז אין לכם מה לדאוג💜