חבורת הקונדסאים

פרק 29

רמוס הבין שהלך עליהם. הוא סימן לג'יימס להתקרב לדלת בשביל לרוץ לקרוא לעזרה, אבל ג'יימס התנגד.
"זה מרגל?" נער השנה השביעית תהה והרים את מבטו בחדות. "מישהו מכם מכיר את הכלב הזה??"
הנערים הנידו בראשם במהירות.
"אז לא יפריע לכם אם אני אהרוג את הכלב הזה, נכון?"
ג'יימס רצה לצרוח. רמוס המשיך לגרור אותו לכיוון הדלת, זה עוד לא מאוחר מידי לבקש עזרה- אבל ג'יימס המשיך להתנגד.
אנטונין גיחך והניף את השרביט. "קרושיו!!"
סיריוס החל ליילל בכאב עז. אנטונין משך בצווארו והוציא אותו מהמיטה. סיריוס שכב על הרצפה ורעד.
רמוס הפסיק למשוך לכיוון הדלת, הוא הבחין בחברו מיילל בכאב ואת חברו השני בוהה בו קפוא. הוא כיוון את השרביט לעבר אנטונין וצעק: "אקספליארמוס!"
השרביט עף מידו של אנטונין. סיריוס הפסיק ליילל והחל להתנשף בחדות
"מי עשה את זה?" אנטונין סינן. וניסה להרים את שרביטו שנפל על הרצפה, אך רמוס היה חכם יותר ומיהר ללחוש: "אציו" ובכך גרם לשרביט של אנטונין להגיע לידיו. הוא הכניס אותו לכיס האחורי של מכנסו.
הנער גרגר בכעס. "חתיכת עלובי נפש, תעשו משהו!" הוא צעק על יתר הנערים.
הנערים מסלית'רין התעשטו על עצמם מאוד מהר. הם כיוונו את השרביטים שלהם על האוויר והחלו לזרוק קללות, עד שאחת הקללות פגעה בג'יימס וגרמה לו ליפול על הרצפה בחדות. הגלימה נפלה מגופו.
"פוטר!" סוורוס אמר בחוסר אמונה.
"ג'יימס פוטר..." אנטונין התקרב אליו. "אני יודע שאתה לא לבד. זה לא היה הקול שלך, זה היה הקול של חברך, רמוס." הוא תפס את ג'יימס מצווארו. "איפה הוא?"
"הוא לא פה..." ג'יימס לחש. הוא ניסה לכוון את השרביט שלו על אנטונין, אך אנטונין לקח אותו מידיו בחדות.
"אל תשקר לי. כבר הבנתי שהכלב הזה חשוב לך, אם לא תגיד לי עכשיו איפה הוא אני אבצע את הקללה האסורה על הכלב."
הצבע אזל מגופו. הוא לא יכול לאפשר לסיריוס למות. הוא לא יכול.
אבל הוא לא יכול להסגיר את חברו השני. מי יודע מה חבורת המשוגעים הזאת יכולים לעשות לו.
"אימפדימנ-"
"הינה הוא!!" אנטונין הודף לאחור בגלל הכישוף שרמוס הטיל עליו, אך לא לפני שחשף את מיקומו וגרם לחבריו לכשף אותו בקללת ה:"אינקרצרוס" אשר קשרה אותו בחבלים.
אנטונין המתנשף העיף את גלימת ההיעלמות מגופו של רמוס. רמוס נפל על הרצפה וראשו נחבט בקיר שמאחוריו.
"חשבתי שאתה יותר חכם מזה, רמוס." הנער התכופף מולו. "אתה יודע שלא כדאי להתעסק איתי, נכון?"
רמוס לא הגיב. אנטונין תפס את לחיו ודחף את ראשו לאחור. ראשו של רמוס נחבט בקיר.
סיריוס המשיך לשכב על הרצפה בלי תזוזה, וג'יימס בהה בחבריו במבט קפוא. הכל באשמתו. הוא היה צריך לעזוב את סוורוס לנפשו ופשוט להמשיך לחיות כמו ילד רגיל, בלי לדחוף את האף, בלי להתעניין. בגלל סקרנותו החברים שלו סובלים.
"תעזוב אותם," ג'יימס לחש. "זה אני. אני אמרתי להם לעקוב אחריך. הם אמרו לי לא לעשות את זה ולא הקשבתי. תעזוב אותם."
רמוס הניד בראשו, אך אנטונין דחף אותו לאחור והלך לג'יימס. "כמה אצילי מצידך, פוטר. אתה רואה? זה למה תלמידי גריפינדור מחליאים אותי. תמיד מנסים להיראות הגיבורים, האמיצים..." הוא בעט בגופו. "וזה פשוט דוחה."
ג'יימס כשל לאחור. הוא הרגיש לראשונה בחייו חסר אונים לחלוטין. השרביט שלו איננו, חברים שוכבים פצועים על הרצפה. הוא מוקף ברוצחים וכל גופו כואב.
האם כך הוא הולך למות? אין סיכוי. הוא לא ייתן לאוכלי המוות המגעילים להרוג אותו. לעולם.
אנטונין הפנה את פניו לרמוס. "כדאי לך להיזהר רמוס, כי כאשר תמות- אני אהיה האדם מאחורי השרביט. זה ברור?"
רמוס לא ענה.
אנטונין גרגר בזעף פעם נוספת. הוא בעט בפניו וצפה באפו של רמוס מתחיל לדמם ואת גופו נהדף לאחור. "זה ברור?!"
דפיקות נשמעו על הדלת.
אנטונין הזדקף. "מי זה?"
"דמבלדור." האיש ענה.
היה אפשר לראות את הזעם שבעיניו. הוא סינן כמה קללות בזמן שקם. הוא סימן לנערים להסתיר את ג'יימס ורמוס בגלימת ההיעלמות וכך הם עשו. הוא פתח את הדלת וראה שפרופסור דמבלדור אכן עומד בפתח החדר.
"כן פרופסור?"
"יש לנו כנס לתלמידי השנה האחרונה. זה התחיל כבר לפני עשר דקות והופתעתי לראות שעוד לא הגעת, אז רציתי לבדוק אם הכל בסדר."
"אוי, שכחתי מזה. אני כבר אתארגן ואבוא."
פרופסור דמבלדור חייך. "אני אחכה לך בכניסה למגורים."
אנטונין הנהן ונעל את הדלת. הוא סינן מספר קללות.
"מה עכשיו?" ג'רום שאל. "מה נעשה איתם?"
"מה יש לנו לעשות איתם?" אנטונין סינן. "שחררו אותם, אבל גריפינדורים מגעילים- חסר לכם אם אתם דוחפים את האף שלכם שוב למקומות שהוא לא אמור להיות בהם, ברור?"
"ברור," הנערים מלמלו.
אנטונין שיחק עם שרביטו של ג'יימס בין אצבעותיו. "אני אחזיר לך את השרביט ברגע שתחזירו לי את שלי."
רמוס החזיר לו את השרביט, ובאופן מפתיע אנטונין אכן עמד במילה שלו והחזיר את השרביט לידיו של ג'יימס.
"אתם לא מספרים לאף אחד שהייתם כאן," הנער הוסיף ותפס פעם נוספת את סיריוס מצווארו. הוא דחף אותו לעבר חבריו.
סיריוס יילל וצעד בצעדים כושלים לעבר חבריו.
שלושת הנערים יצאו מהחדר.
***
סיריוס לא היה מסוגל לעמוד על רגליו. כל גופו קרס והוא נאלץ להיעזר בג'יימס ורמוס הפצועים בשביל להצליח להגיע לחדר.
לא היה לו מספיק כוח להחזיר את עצמו לבן אדם, אז כאשר הם נכנסו למגורי גריפינדור וקיבלו מבטים מבולבלים מהנערים- רמוס תירץ שהם מצאו כלב פצוע והחליטו לעזור לו, ובכך התחמקו ונכנסו לחדרם.
פיטר חיכה להם שם, והוא הזדעזע לראות את חבריו נכנסים פצועים לחדר.
"מה קרה??" הוא שאל ומיהר לנעול אחריהם את הדלת.
"עלו עלינו..." רמוס לחש.
ג'יימס הרגיש שהוא לא מסוגל לדבר. הוא איכזב את החברים שלו ואת עצמו. הוא בסך הכל רצה להוכיח שסוורוס הוא אוכל מוות, אבל לא רק שהם יצאו בלי שום הוכחה- הוא כמעט איבד את שני החברים הכי טובים שלו.
"מה עם המכשיר הקלטה?"
"הוא נשבר ונשאר אצלם," רמוס פשט מעליו את בגדיו המוכתמים בדם.
"איך זה קרה?" פיטר שאל והושיט לו בגדים חדשים.
רמוס סיפר לו בקצרה על מה שאירע להם ופיטר הקשיב בשתיקה.
סיריוס נשכב על הרצפה ויילל ללא הפסקה. רמוס נשך את שפתו והתכופף מולו. הוא לחש את הכישוף: "אפיסקי" אשר אמור לעזור עם פציעות קלות, אך זה לא גרם לסיריוס להפסיק ליילל.
"צריך לקחת אותו למרפאה," ג'יימס לחש בקול צרוד.
"אי אפשר, הם ישאלו איך זה קרה ואנחנו לא יכולים לספר להם."
"הוא יכול למות, רמוס." ג'יימס רכן מול חברו. "קיללו אותו בקללה אסורה. אתה מבין את רמת הכאב שהוא מרגיש עכשיו?"
"אני מבין, אבל במרפאה ישאלו יותר מידי שאל-"
"אז נמציא תירוצים. אני לא משאיר אותו ככה."
"ג'יימ-"
"לא, בלי ג'יימס יותר." ג'יימס ניסה להרים את סיריוס ללא הצלחה. "אני לוקח אותו למרפאה, איתך או בלעדיך."
רמוס נאנח. "קודם צריך שהוא יחזור לבן אדם, המרפאה שלנו לא בדיוק מוסמכת בלטפל בבעלי חיים."
ג'יימס בהה בחברו אשר התקשה לנשום. הוא לא מצליח לעמוד על רגליו, אז איך הוא יגרום לו לחזור בחזרה לבן אדם? ומעבר לזה, הוא בעצמו לא יודע איך הופכים לאנימאגוס, האם זה מסובך? קל? קשה? כואב?
"סיריוס..." ג'יימס לחש. סיריוס פתח את עיניו. "רק... תהפוך את עצמך בחזרה לבן אדם ואני אדאג שכל הכאב שאתה מרגיש יעלם. אני מבטיח."
סיריוס נשם עמוקות, ולאחר כמה שניות הוא החזיר את עצמו לבן אדם. ג'יימס ורמוס מיהרו להרים אותו ולגרור אותו למרפאה, פיטר הלך בעקבותם והרים את גלימתו המלוכלכת של סיריוס כאשר נפלה על הרצפה.
הם נכנסו למרפאה. האחות הפנתה את מבטה אליהם ונאנחה. "מה עכשיו?"
שיט. הם לא חשבו על תירוץ.
"בטעות... התאמנו על אחד מהכישופים שלימדו אותנו בשיעור היום... ואחד מהם פגע בסיריוס," ג'יימס תירץ בהיסוס. רמוס ופיטר הנהנו בהסכמה.
האחות הרימה גבה. "איזה כישוף זה היה?"
"אממ.... אימפדימנטה?" רמוס הציע.
"כן! ואז הוא עף לקיר של החדר!" ג'יימס המשיך.
"ואז... נפל עליו התמונה שהייתה על הקיר!" פיטר זרם עם השקר.
"ואז..."
"בסדר, הבנתי, ילדים חסרי אחריות," האחות זעפה ולקחה את סיריוס, היא השכיבה אותו על אחת המיטות וניסתה לטפל בו. כל כישוף שהיא ביצעה גרם לאנקת כאב לצאת מפיו.
"תירגע, בסך הכל נדחפת לקיר, זה לא שכישפו אותך בקללה אסורה או משהו," האחות רטנה בעוד שסיריוס המשיך להיאנק בכאב.
ג'יימס גיחך, אם היא רק הייתה יודעת.
"אבא שלי בדיוק קיבל הצעה להיות שר הקסמים," ילד אחד נשמע מפינת החדר. הנערים הסיטו את מבטיהם לכיוונו, זה היה ברטי קראוץ' הבן, הבן של ברטי קראוץ' הגדול- השופט הראשי בקסמהדרין, האדם שכולם חשבו שעומד להיות שר הקסמים החדש.
ברטי היה תלמיד שנה שנייה. הוא לבש מדים של סלית'רין ודיבר עם נער אשר היה עם תחבושת על היד. היה לו שיער בלונדיני, עיניים כחולות ומדים של רייבנקלו.
"גדול," הנער אמר עם חיוך מרוח על פניו. "למרות שאמא שלי לא אוהבת אותו, היא טוענת שהוא סתם שוויצר."
"הוא לא שוויצר," ברטי רטן. "יום יבוא ואני אהיה טוב כמוהו. הוא לא חושב שאני טוב מספיק, הוא טוען שהוא היה בשנה הראשונה הוא כבר שלט בכל הכישופים של השנה החמישית... אבל אני מסוגל, אני יודע שאני מסוגל."
"הבן של ברטי קראוץ' בסלית'רין?" רמוס שאל בבלבול. "הייתי בטוח שהוא יהיה ברייבנקלו, אתה יודע- כמו אבא שלו."
"באמת מוזר," פיטר מלמל.
"אני רוצה אחרי הבית ספר לצאת להרפתקאות, להציל אנשים, להיות גיבור." הנער הבלונדיני דיבר עם ניצוץ בעיניים וגרם לברטי לגחך בזלזול.
"גילדרוי, רק התחלנו את הבית ספר. יש לך עוד זמן עד שתהפוך לגיבור על."
"אני בטוח בזה שבעתיד אתה תהיה שר הקסמים ואני אהיה גיבור, אדם שאנשים יעריצו." גילדרוי נשען על מעקה המיטה.
"אוי, יש לכם זמן עד אז," האחות רטנה. "ובקרוב אתם תגיעו לגיל שבו אתם מבינים שחלומות נשארים בגדר חלום ואתם תמצאו את עצמכם בבית ספר מטפלים כל היום בתלמידים בעייתים שחושבים שזה מצחיק לעשות ניסויים על חברים שלהם או להעלות את עצמם באש!"
"הי הי הי זה היה רק פעם אחת וזה היה ניסוי סופר חשוב!" ג'יימס התגונן.
"ובכל מקרה, אין לי מה לעשות איתו. אין לך לא שבר ולא נקע, אני מניחה שאתה סתם עושה את זה כדי להתחמק מהשיעורים היום."
סיריוס לא הגיב. ג'יימס החל לחשוש, הוא לא דיבר כבר יותר מידי זמן, זה לא אופייני לו.
"בבקשה רק תני לו משככי כאבים ולהישאר פה ללילה," רמוס ביקש. "הוא לא מצליח לדבר כבר יותר מידי זמן."
האחות נעצה בו מבט. "אתם לא עשיתם לו במקרה את הלחש 'לנגלוק', נכון?"
"מה זה...?"
"לא עשינו את זה." רמוס נאנח. "אנחנו בסך הכל רוצים שהוא ינוח טיפה, בסדר?"
האחות נאנחה. "טוב. אבל בבוקר הוא עף מכאן."
"בסדר," ג'יימס רטן.
"תלמידי השנה הרביעית הם כל כך מגניבים," גילדרוי לחש לחברו בצורה לא שקטה בכלל.
"שששששש הם ישמעו אותך!" ברטי לחש בחזרה, גם בצורה לא שקטה בכלל.
שלושת הנערים נעצו מבט אחרון בסיריוס ויצאו מהחדר.

********
איזה ספר נמרח בחיי
מי ידע שיש להם קורות חיים כאלה ארוכים כוסאומו.
באלי כבר לעשות את לילי וג'יימס ואת המוות שלהם אבל דייייי זה קורה רק בשנה השביעיתתתת
למה הם לא יכלו להיות ביחד מוקדם יותר מה הקטעעעע
ובאלי לקפוץ לשנה השביעית אבל מסתבר שגם בשנה החמישית היה לחבורה הזאת הספק לא קטן של דברים.
ובשישית רמוס פאקינג הודה בקראש שלו בפני לילי (?!)
מי ידע שהיה לו קראש עליה כאילו מה הלוז.
אבל אל תדאגו, אני אעשה את הפרקים ארוכים יותר ואגיע לפואנטה מהר יותר. כבר יש לי מונולוגים רגשיים למתי שג'יימס מת ואני חייבת כבר לשפוך אותם החוצה.