חבורת הקונדסאים

פרק 26

סיריוס ירד במדרגות לעבר המעונות של סלית'רין. ג'יימס ופיטר היו לידו והסתתרו מתחת לגלימת ההיעלמות.
סיריוס מעולם לא ציפה שלהיות סוורוס יהיה כל כך עצוב. הוא היה רגיל שתלמידים רנדומלים מחייכים אליו ומנופפים לשלום, חלקם אף היו עוצרים לדבר איתו. אבל עכשיו? הוא הלך את כל הדרך הזאת בלי עצירה אחת, אף אחד לא הסתכל עליו במבט ידידותי, אלא רק במבטים נגעלים.
הוא נשך את שפתו וראה שרמוס- שיצא כמה דקות לפניהם- ביצע את עבודתו והשאיר את דלת הכניסה למעונות סלית'רין פתוחה.
הוא עצר בכניסה ונתן לג'יימס ופיטר לבדוק את השטח בשביל לוודא האם רמוס וסוורוס באמת הלכו מכאן.
שניהם חזרו אליו. ג'יימס לחש לו שהשטח נקי והוא נכנס פנימה.
הוא הלך ישירות לחדרי בנים של השנה הרביעית. בחדר נכחו שניים עשר מיטות.
הוא הסתכל סביב וניסה למצוא משהו חשוד, איזה פתח שיוביל אותו החוצה.
הוא פתח את הארון וחיפש שם, הוא הזיז את המיטות, בדק מתחת לשולחן, אבל לא מצא כלום.
יכול להיות שג'יימס טעה ואין שום פתח סודי במגורים האלה?
"אין פה כלום..." סיריוס מלמל בלחש והמשיך לחפש דברים שנראו חשודים.
דלת החדר נפתחה. סיריוס מעד לאחור מרוב הלם אבל מיהר להתייצב.
בפתח עמד ג'וני, אחד מתלמידי סלית'רין. הוא התיישב על המיטה שלו ופתח את ספר הלימוד.
סיריוס נשך את שפתו. מה הוא יעשה עכשיו?
"אממ... ג'וני," הוא מלמל. ג'וני הרים את מבטו. "פרופסור דמבלדור רצה לראות אותך, בגלל מה שעשית היום בשיעור כשפומטיקה."
איזה מזל שהוא ראה את ג'וני מעתיק מתלמידת רייבנקלו אחת את כל המבחן.
כל הצבע אבל מפניו של ג'וני. "הוא אמר לך את זה?"
"כן, ראיתי אותו לפני כמה דקות."
ג'וני סגר את הספר שלו ומיהר לצאת מהחדר.
סיריוס נשם בהקלה והבין שהזמן שלו קצוב. הוא חייב למצוא מהר את הפתח ולברוח משם.
ג'יימס ופיטר החלו גם הם לחפש חפצים חשודים, אבל שלושתם לא מצאו כלום.
"אני חושב שכדאי שנתקפל מפה לפני שיבואו עוד אנשים לפה," סיריוס מלמל בזמן ששמע צעדים נוספים מעבר לדלת.
"אנחנו לא זזים מפה עד שאנחנו לא מוצאים את הפתח," ג'יימס התעקש.
סיריוס נאנח והתיישב על המיטה של סוורוס. המיטה שלו הייתה מסודרת ונקייה, כאילו לא היה עליה בכלל. הוא הסתכל על הקיר שלצד המיטה שלו. התנוססה שם תמונה שלו עם משפחתו. סוורוס נראה צעיר, ככל היותר בן 9. הוריו עמדו משני צדדיו.
עיניו העייפות הסתכלו ישר על המצלמה ואף לא זיק של חיוך בשפתיו. הוריו הסתכלו למצלמה במבט דומה.
סיריוס עיקם את פניו. למה שהוא יבחר לתלות דווקא את התמונה הזאת?
הוא הרים את התמונה והסתכל על הוריו של סוורוס. הוא זיהה צלקת לצד עינה של אימו ופיו של אביו התעקם. הוא נאנח והתכוון להחזיר את התמונה למקומה, אך ברגע שהסתובב אל הקיר הוא ראה חור קטן שהתמונה הסתירה.
הוא הוציא את שרביטו מהכיס וכיוון לעבר החור. "אנגורג'יו," הוא לחש, והחור הקטן גדל לגודל המאפשר לאדם שלם לעבור לצד השני.
החור הוביל להוגסמיד, אך לחלק בהוגסמיד שהוא לא ידע שקיים.
רוח קרה נשבה על פניו, אך לא הצליחה למחוק את חיוכו. "מצאתי!!"
ג'יימס ופיטר מיהרו לבוא לידו והסתכלו על האזור שנגלה מולם. זה היה חלק אפל וקר בהוגסמיד, חלק שנראה ריק מאנשים.
סיריוס מיהר לזנק לצד השני ושני הנערים באו בעקבותיו. הוא הניף את השרביט, מלמל כישוף וגודל החור חזר לצורתו הטבעית.
"צריך לסמן לנו את האזור הזה כדי שלא נלך לאיבוד," סיריוס מלמל.
ג'יימס הרים לרגע את הגלימה והסתכל סביב בשביל לראות איך אפשר לסמן את הכניסה בדרך שלא תראה חשודה.
הוא מצא ליד אחד הקירות אבן גיר. הוא הרים אותה וחרט קו מעט מתחת לחור בו הם עברו. שסיים, הוא הניח את האבן מול הקיר.
הוא החזיר את הגלימה.
"טוב, בואו נראה לאן הגענו..." סיריוס אמר והסתכל סביב.
האזור היה ריק. הוא המשיך ללכת בעקבות השביל וראה בצד ימין מעין חדרון קטן. הוא נכנס פנימה.
החדר היה חשוך וקטן. בתוכו היה שולחן וכיסא מעץ. על השולחן נח ספר ובו כתוב: "הנסיך חצוי הדם".
סיריוס העביר יד על כריכת הספר, אשר הזכירה לו את ספר השיקויים שלו.
"הנסיך חצוי הדם?" הוא מלמל.
"כבר חששתי שלא תחזור," קול נשי נשמע מפינת החדר.
סיריוס קפץ לצד בהלם ובאופן אוטומטי הסתובב לראות האם ג'יימס ופיטר מכוסים- והם באמת לא נראו באזור.
הוא הסתכל על מקור הקול, והרגיש זיעה קרה מתפשטת בגופו שזיהה שזאת דודתו- בלטריקס. הוא אף פעם לא אהב אותה מכיוון חיבתה הרבה ללורד וולדמורט.
זה אומר ש... סוורוס מכיר את בלטריקס?
"בלטריקס... מה את עושה פה?"
"הבטחת לנו כבר מלפני שבוע שתלמד אותנו כישוף חדש!" בלטריקס צעקה. "אתה רוצה שנחשיב אותך אחד משלנו או לא??"
סיריוס בלע את רוקו. ג'יימס צדק, סוורוס באמת משתף פעולה עם אוכלי המוות.
"רשמתי את הכישוף כא-"
"עברתי כבר על הספר הזה ולא מצאתי שום דבר חדש," דודתו רטנה. "לא הבטחת לנו קללה שתגרום לאויב שלך לדמם כמו מדקירת סכין??"
סיריוס הרגיש את ידו רועדת. סוורוס באמת הצליח להמציא קללה כזאת?
"אני עדיין עובד על זה..." הוא לחש.
"אני לא מבינה," בלטריקס התקרבה אליו באיטיות ושיחקה עם שרביטה בין אצבעותיה. "אתה רוצה שנחשיב אותך אוכל מוות או לא?"
סיריוס הידק את ידו סביב שרביטו. "אני רוצה, בטח."
"אז יש לך יומיים להגיד לנו איך מבצעים את הקללה הזאת, ואם לא... אתה יכול לשכוח מלפגוש אותנו שוב."
סיריוס הרגיש אבן יורדת מליבו. הוא יכול לברוח מכאן עכשיו.
הוא הסתובב והחל לצעוד החוצה, שלפתע הוא שמע את קולה של בלטריקס צועק: "אופוגנו!"
הוא בדיוק למד על הכישוף הזה בשיעור התגוננות בפני כוחות האופל. זה כישוף שבו חפצים מנסים לתקוף אותך, אך הוא לא זכר איך מנטרלים את הכישוף הזה.
"פרוטגו!" ג'יימס צעק.
הכל קרה כל כך מהר. סיריוס הסתובב והבחין בחפץ חד שהתעופף לכיוונו נופל על הרצפה.
בלטריקס הרימה גבה, אך הנערים לא התכוונו להישאר שם לעוד הרבה.
סיריוס יצא במהירות מפתח הדלת ורץ החוצה. ג'יימס זינק עליו ועטף גם אותו מתחת לגלימה.
"תודה ג'יימס," סיריוס אמר בקול מתנשף.
ג'יימס ופיטר התנשפו גם הם. ג'יימס טפח על כתפו של חברו. "אין על מה."
סיריוס הסתכל לאחור וראה את בלטריקס מסתכלת לכל עבר בניסיון להבין לאן סוורוס נעלם.
הוא חייך לעצמו, אך ברגע שהפנה את מבטו קדימה הוא ראה את סוורוס- סוורוס האמיתי- מולם.
הוא התהלך לעברם עם חיוך קטן ודף ביד.
פיטר מעד לאחור מרוב הלם, והנערים נפלו ביחד איתו.
אוזניו של סוורוס הזדקרו למשמע הרעש, אך הוא לא התייחס והמשיך לצעוד לכיוון החדרון הקטן.
שלושת הנערים התנשפו ורצו בחזרה למגורי סלית'רין.