חבורת הקונדסאים

פרק 40

המשפחה של לילי לא אהבה את ג'יימס.
שני הנערים הצליחו לצאת מהבית ספר לאחר שסיפרו לפרופסור דמבלדור שאחותה של לילי קיבלה הצעת נישואין. הדבר ריגש אותו מאוד והוא אישר לשניהם לצאת ליום אחד ולהישאר שם עד סיום חג המולד.
ג'יימס נפגש עם הוריה של לילי בתחילת היום, דבר שלא היה כל כך נורא אבל כן היה מביך. אביה היה חולה ואמה נראתה מותשת, כך שהרגיש שהביא עליהם עול עם הביקור שלו.
הוא לא ידע אם הם לא אוהבים אותו או סתם חסרי סבלנות, אבל הם לא פנו אליו בכלל ואפילו נאנחו מחוסר עניין כל פעם שדיבר.
אביה של לילי אמר להם שאחות של לילי והארוס שלה מחכים להם במסעדה, אז שניהם נפרדו מהוריה והלכו לשם.
"אני לא חושב שההורים שלך אוהבים אותי במיוחד," ג'יימס אמר באגביות.
לילי משכה בכתפיה. "אני לא חושבת שזה אישי, הם סתם לא ממש ידידותיים."
ג'יימס הנהן בהבנה. "ואחותך? היא ידידותית?"
לילי גיחכה. "היא פחות ידידותית מהם."
"את עובדת עליי."
"חכה ותראה."
הם הגיעו למסעדה. המסעדה הייתה קטנה ובעלת מראה עני. בפינת המסעדה ישבו זוג אנשים- אישה שנראתה בת 20 לכל היותר בעלת שיער שחור קצר, וגבר שנראה כבן גילה ששיערו החום היה עם מפרצים.
לילי החזיקה את ידו של ג'יימס והלכה איתו לזוג המשונה, האנשים היחידים שהיו במסעדה.
הם נעצרו מול זוג האנשים שנעצו בהם מבטים מבועתים, כאילו הם אנשים זרים עבורם.
לילי שיחררה את ידה מאחיזתו של ג'יימס והושיטה לעבר ורנון. "נעים מאוד להכיר אותך. אני לילי, אחותה הקטנה של פטוניה."
ורנון לא לחץ את ידה, אלא הסתכל עליה בגועל ומשך בכתפיו.
לילי החזירה בהיסוס את ידה למקום, והזיזה את מבטה לפטוניה. "טוני! איזה כיף לראות אותך."
פטוניה נראתה מוטרדת מכך שלילי קוראת לה בשם כינוי שלה. היא גיחכה אליה וסימנה עם ידה שישבו בשני הכיסאות הפנויים, וכך הם עשו.
"הזמנתם כבר משהו לאכול?" ג'יימס שאל וזכה למבט מבועט מפטוניה, כאילו רק עכשיו שמה לב לקיומו.
"הזמנו סלט נבטוטים ולובסטר על מצע של פירה," היא ענתה בטון שלדעתו של ג'יימס היה מעט מתנשא.
"אוקיי..." הוא הסתכל על לילי. "מה את רוצה להזמין?"
לילי נשכה את שפתה והסתכלה בערעור על התפריט. "אני חושבת ש..."
"את אוהבת ספגטי, לא?" ג'יימס קטע אותה והצביע על מנת ספגטי אחת שהופיעה בתפריט. "רוצה שנזמין ביחד?"
ג'יימס שמע את ורנון מגחך מהצד את המילה: "קמצן" והוא עצר את עצמו מלפתוח ברצף קללות כלפיו.
לילי שמעה זאת גם, אז היא הנידה בראשה בהיסוס. "אני רוצה סלט."
"זהו? זה ישביע אותך?" ג'יימס שאל בחשש, ושמע שוב את בני הזוג שלידו מגחכים לתשובתו, הפעם הם צחקו על אהבתה הרבה של לילי לאוכל ושרק סלט קטן לעולם לא ישביע אותה.
לילי נשכה את שפתיה מתי שהנהנה לשאלתו של ג'יימס. ג'יימס נאנח וקרא למלצרית. הוא הזמין ללילי את הסלט שרצתה ועבורו ספגטי.
"גם אתה חלק מהבית ספר הפריקי שלה?" פטוניה שאלה את ג'יימס בלי למצמץ.
ג'יימס גיחך, אחותה באמת בלתי נסבלת. "תאמיני לי שהיית מתה להיות בבית ספר כמו הוגוורטס."
פניה של פטוניה התמלאו בסומק עז. יכול להיות שהוא נגע בנקודה רגישה? "למה לי לרצות להיות לא נורמלית?!"
"להיות קוסם זה לא אומר להיות לא נורמלי, זה אומר שאתה מספיק טוב בשביל לבצע כל אשר תרצה. לילי מסוגלת לעשות דברים שאת אפילו לא מסוגלת לחלום עליה-"
"ג'יימס, תפסיק," לילי רטנה, וג'יימס סתם את פיו.
"ג'יימס, אם כבר מדברים," ורנון אמר וחייך אליו חיוך שהעביר בג'יימס חלחלה. הוא הצביע על המכונית היחידה שהייתה בחוץ. "אתה רואה את המכונית הזאת?"
ג'יימס בחן את המכונית השחורה והרגילה ולא הבין את התלהבותו. "מה איתה?"
"זה רכב סובארו החדש, 1978 איכותי שאפילו לא יצא לחנויות. ראית פעם רכב כל כך נקי וחדש?"
ג'יימס שפשף את עיניו ובחן שוב את הרכב בשביל להבין מה טוב בו. "הוא יכול לעוף?"
ורנון עיקם את פניו. "כמובן שלא, אבל הוא יכול להגיע למהירות של 140 קמ"ש!"
ג'יימס הסתכל על לילי בבלבול. "המטאטא שלי מסוגל להגיע ל160 קמ"ש, והוא גם יכול לעוף ויש לו יכולות תמרון מטורפות. מוגלגים נוטים להתלהב ממכוניות חסרות ערך, או שזה רק הוא?"
לילי לא ענתה לו אבל סימנה עם מבטה שישמור על פרופיל נמוך.
האוכל הגיע לשולחן.
"רק מכשפות מאגדות רוכבות על מטאטאים, פריק," ורנון אמר בזעף.
ג'יימס גיחך. "רוצה שאני אלמד אותך לרכוב על מטאטא? אבל תנסה לא לשבור לי אותו עם המשקל גוף שלך, טוב?"
"איזה חוצפן!" פטוניה רטנה.
"ג'יימס, תפסיק," לילי התחננה, וג'יימס נאנח ושתק.
"כמובן שאתם יוצאים, זה כזה זיווג טוב," ורנון אמר שכל פניו התמלאו בצבע אדום. "שני לא נורמלים, פריקים."
"מעבר לזה," פטוניה חיזקה את ארוסה. "שניהם אנשים גאוותנים ואגואיסטים."
"טוני..." לילי לחשה. "די."
"אוח, תפסיקי לקרוא לי כך, זה עושה לי בחילה."
ג'יימס הרגיש את כעסו עולה יותר ויותר. הוא יכול לספוג את העלבונות כלפיו, אבל הוא לא יכול שזה מגיע ללילי. הוא עטף עם ידו את השרביט שהיה בכיסו.
הוא הוציא את השרביט בשקט וכיוון על הצלחת אוכל של פטוניה. "אוונסקו."
הצלחת נעלמה. פטוניה נרטעה לאחור. "לילי! קיללת אותי!"
לילי פערה את עיניה והסתכלה על ג'יימס שמיהר להחזיר את השרביט לכיסו.
"אני לא עשיתי כלום, באמת," היא לחשה.
"אז אולי החבר הפריק שלך עשה את זה!"
"אולי הארוס שלך עשה את זה?" ג'יימס הציע והצביע באצבע מאשימה על ורנון. "אולי הוא עבד עליך כל הזמן הזה והוא בכלל מצטיין הוגוורטס?"
ורנון שיהק. "פושטק שכמותך! לעולם לא הייתי רוצה ללמוד בבית ספר המטונף הזה!"
ג'יימס הוציא שוב את השרביט מכיסו וכישף את הצלחת של ורנון ב'ואינגרדיום לביוסה'. הצלחת של ורנון החלה להתעופף ברחבי המסעדה.
"וואו! ורנון! איך אתה עושה את זה?" ג'יימס שאל בפליאה מזויפת.
"תפסיק עם זה! תחזיר לי את האוכל שלי!"
"אני לא עושה כלום! כנראה שאתה הקוסם מביננו."
"אני לא!" ורנון עמד על הכיסא וניסה לתפוס את הצלחת שלו שכבר הגיע לתקרה.
"ג'יימס, תעצור את זה!" לילי רטנה והוציאה גם היא את השרביט מהכיס. היא כיוונה עליו. "אתה יודע שאסור לעשות קסמים בקרבת מוגלגים."
"אני לא עושה כלום!" ג'יימס הרים את ידיו כחף מפשע. "זה ורנון!"
ורנון קפץ על הכיסא שלו. "תעצור את זה!"
ג'יימס נאנח וביטל את הכישוף. הצלחת הענקית נפלה על ורנון והוא נפל אחורה מכיסאו. כל בגדיו התלכלכו בפירה ושאריות של לובסטר.
פטוניה קמה על רגליה. "זה מספיק! זה היה טעות להיפגש איתכם. הייתי צריכה פשוט להכחיש את קיומך מתי שורנון שאל אותי אם יש לי אחים!"
היא עזרה לורנון לקום, ושניהם הלכו לכיוון היציאה.
לילי הסתכלה על אחותה שעל עיניה עומדות דמעות. "טוני... פטוניה..."
אבל פטוניה לא הקשיבה לה. בני הזוג יצאו מהמסעדה בכעס ונסעו משם ברכב החדש של ורנון.
ג'יימס נאנח וניקה מעצמו את הלכלוך שהיה על בגדיו.
"למה עשית את זה?!" לילי צעקה עליו, הדמעות ירדו מעיניה והתפרסו לכל אורך פניה. "למה היית חייב לפגוע בהם?!"
ג'יימס רעד בלי שליטה. הוא שנא את ההרגשה הזאת שמרימים עליו את הקול- במיוחד היא. הוא לא חשב על לילי מתי שעשה את כל זה, הוא לא חשב על מה היא מרגישה ולא עצר את עצמו מתי שפגע גם בה על הדרך.
"אני מצטער, לילי..."
"תפסיק! אתה כל הזמן עושה טעות ואז מתנצל, שוב ושוב, אתה לא לומד מהטעויות שלך?! אתה לא יכול להפסיק פשוט להיות... בריון?"
ג'יימס בלע רוק. איך הוא הצליח להרוס את הכל? סוף סוף הוא היה איתה, היה להם טוב ביחד, למה הוא הרס את זה?
"אני לא יכול לשמוע אותם מדברים אלייך ככה, לילי."
לילי ניגבה את הדמעות מפניה. "אבל אני כבר רגילה לזה, ג'יימס. אני לא צריכה שאתה תגן עליי."
"אבל את לא צריכה להיות רגילה לזה," הוא אמר בתסכול. "אני לא מוכן שהם ימשיכו לפגוע בך ואת תשבי ותשתקי."
"אתה לא מבין כלום. אחותי לא דיברה איתי שנים, היא סוף סוף הסכימה שניפגש ואתה הרסת את זה. לא הופתעתי שהיא ירדה עליי, הופתעתי שאתה הגבת. לא הזמנתי אותך בשביל שתהיה השומר ראש שלי, הזמנתי אותך בתור חבר שלי."
"אבל זה חלק מלהיות חבר שלך- לא לתת לאחרים לפגוע בך."
"אבל היית צריך להפסיק מתי שביקשתי ממך. אתה סתם הפכת את הסיטואציה להרבה יותר גרועה."
ג'יימס נאנח. גם שהוא מנסה לעזור לה הכל מתפקשש. "בסדר, את צודקת."
לילי נשכה את שפתיה והשפילה את מבטה, היא החלה לבכות בשקט.
ג'יימס נשך את שפתו. הוא באמת הרס את הכל. הדבר האחרון שהוא רצה זה שלילי תבכה בגללו- וזה קרה.
הוא צעד לעברה וחיבק אותה בעדינות. "אני מצטער, לילי."
לילי לא הגיבה. היא הניחה את ראשה על בגדיו והרטיבה את חולצתו בדמעות.
הלב של ג'יימס כאב בצורה לא נורמלית. איך הוא יכול לגרום לה לסמוך עליו שוב?
"אני אוהב אותך לילי, אני לא התכוונתי לפגוע בך."
היא לא ענתה.
הוא נישק את ראשה וקירב אותה לחולצתו. "אני אפצה אותך, אני מבטיח."
היא השתתקה. "איך?"
ג'יימס חייך לעצמו. "אני אמצע דרך, אבל תסמכי עליי שזה יקרה."
לילי ניגבה עם חולצתו את דמעותיה, והרימה את ראשה, היא הסתכלה עליו. "תזכור שאני התאהבתי בג'יימס הזה, לא בג'יימס הבריון. תפסיק לתת לו להשתלט עליך, כי כמו שאני מכירה אותך- אתה פי אלף יותר טוב מאחותי וארוסה, ולא היית צריך לרדת לרמות שלהם."
ג'יימס הניח את ידיו על לחיה. "התאהבת בג'יימס הזה? זה פעם ראשונה שאני שומע אותך אומרת שאת אוהבת אותי."
היא חייכה חיוך מבויש. "די, אתה משנה נושא."
"את אוהבת אותי, תודי בזה."
היא ניסתה לדחוף אותו לאחור. "תפסיק."
"תודי כבר שאת אוהבת אותי."
"אתה יודע שאני אוהבת אותך."
"אבל אני רוצה לשמוע אותך אומרת את זה!"
לילי צחקקה. היא הסתכלה על עיניו השובבות של ג'יימס. "אני אוהבת אותך."
ג'יימס חייך וניגב את שארית הדמעות שנותרה על פניה. "גם אני אוהב אותך."