חבורת הקונדסאים

פרק 37

ג'יימס אמנם לא ציפה לזה שסלוגהורן יקבל אותו בחיוך רחב וידיים פתוחות, אבל הוא עוד יותר לא ציפה שהוא יראה כה מאוכזב לראות אותו.
מהרגע שג'יימס נכנס לחדר חיוכו של הפרופסור עזב את פניו. הוא רטן בפני לילי שלא אמורים להזמין לא מוזמנים למסיבה, והיא ענתה שג'יימס התעקש לבוא ולא נותרה לה ברירה.
הוא ניסה להבין מה גרם לסלגהורן לשנוא אותו כל כך והצליח להיזכר רק בפעם הזאת בשנה הרביעית שהוא וסיריוס נעלו את הפרופסור בשירותי גמדי הבית בתוך ערמה גדולה של ג'וקים. אין סיכוי שבגלל זה הוא שונא אותו, נכון? זה היה מזמן!
סלוגהורן כיבד את כולם באננס מסוכר חוץ מג'יימס, והוא הבין שלילי לא שיקרה שסיפרה לו על האננס המסוכר של סלוגהורן.
הוא לא זיהה הרבה מאלה שהיו בחדר, רק את דרק קרסוול שהיה תלמיד רייבנקלו בשנה השישית ולפי השמועות ידע לדבר קשקושבלבושית, ואת אלדרד וורפל, שהיה גם הוא תלמיד שנה שביעית מרייבנקלו ואהב במיוחד חקר ערפדים. דרק ישב בפינת החדר ואכל צפרדע שוקולד, ואלדרד כתב במחברת שלו במרץ.
"אז... מי רוצה בירצפת טרייה?" סלגהורן הציע. ג'יימס לא חיכה רגע, וישר לקח מהשולחן כוס בירצפת ושתה את כולה תוך רגע.
לילי לקחה גם וחייכה שראתה את התלהבותו של ג'יימס, והוא מיהר לקחת כוס נוספת.
"כמו ששמתם לב, אדון סנייפ הצעיר לא יכל להגיע היום."
ג'יימס נחנק מהבירצפת. סנייפ גם חלק מהמועדון הזה?! זה לא אמור להיות רק לאנשים חכמים בעלי עתיד מזהיר?!
"הכל טוב, פוטר?" סלגהורן שאל בבוטות.
"לא ידעתי שהוא חלק מהמועדון," הוא סינן, ושתה את הכוס בירצפת השנייה.
"למה? יש בעיה?" הוא המשיך לשאול.
ג'יימס רצה לפתוח בשצף קללות, אבל הוא נזכר בלילי שמסתכלת עליו. היא החמיאה לו מקודם ואמרה שהתבגר, סוף סוף הולך לו טוב איתה, והוא לא עומד להרוס את זה.
"שום בעיה, אני סתם בהלם."
הוא לקח כוס שלישית וחזר לשבת ליד לילי. היא הסתכלה על הכוס שבידו.
"אתה לא חושב ששתית קצת יותר מידי?" היא עקצה.
הוא הניח את הכוס על השולחן ושם יד על בטנו שהחלה להשמיע רעשים. "כן, עכשיו אני מרגיש את ההשלכות של זה."
היא חייכה אליו. "אתה יודע, אני הרבה יותר אוהבת את השיער שלך ככה, שהוא מסודר ואתה לא נראה כאילו קיבלת זץ חשמלי."
היא הרימה את היד שלה ונגעה בעדינות בשיערו, היא סידרה את השיערות הסוררות שהתבלגנו על ראשו.
דופק ליבו שב להיות מהיר והוא פחד שהיא תשמע את זה. הוא לא הסיט את מבטו מעיניה הירוקות והיפות, העיניים שכל כך אהב.
הוא התפתה לפתוח ברצף של מלמולים חסרי תוכן, אבל עצר את עצמו. אתה חייב להתאפס על עצמך, ג'יימס.
"טוב," פרופסור סלגהורן קם מהכורסה שלו. "כמו שאתם יודעים- מצפה לכם גדולות, יקירי. ניפגש שוב, מתישהו."
ג'יימס הזדעזע, זה הכל?! הוא חשב שעומדת להיות מסיבה אמיתית, עם מוזיקה ומשחקים- לא שעת קפה עם סלגהורן!
טוב, מה כבר אפשר לצפות מהזקן הזה.
"את באה?" הוא שאל את לילי וקם מהכיסא. היא קמה גם וסידרה את בגדיה.
שניהם יצאו ביחד מהחדר והלכו בשתיקה.
"את יודעת, שאמרת מסיבה... חשבתי שבאמת מדובר במסיבה," ג'יימס ציין.
"עכשיו אני מבינה למה היית כל כך להוט לבוא," היא אמרה עם חיוך דק.
איך הוא יכול להיפרד ממנה עכשיו? הוא צריך למצוא דרך שבה הם ישארו ביחד.
"את יודעת מה? יש לי רעיון, אבל אני צריך שתזרמי איתי."
"נו?"
הוא חייך חיוך תחמן והחזיק את ידה. יש לו מזל שלמשך חצי משנתיו בהוגוורטס הוא השקיע במציאת חדרים נסתרים בטירה, כי עכשיו הוא יודע על כל חדר נידח שיש באזור.
הוא הוביל אותה להוגסמיד דרך כניסה מספר 5- הכניסה שליד מקום השינה של גמדוני הבית. הם הגיעו לאזור ובו היה ריח נעים ופנסי רחוב בעלי אור מעומעם.
בגלל השעה, כל החנויות באזור היו סגורות- כך שאף אחד לא אמור להפריע להם.
"לא ידעתי שהדרך הזאת קיימת," לילי הודתה בפליאה, והסתכלה בפה פעור על האזור.
"תאמיני לי, יש עוד הרבה מקומות שאת לא יודעת שקיימים."
היא התהלכה בין החנויות. ג'יימס החזיק את ידה ועצר אותה לפני שנעלמה בהמשך השביל.
"את מנסה לברוח לי?" הוא שאל.
"ממש לא, אני פשוט מופתעת. אני לא זוכרת שהייתי אי פעם במקום הזה."
"תאמיני לי שיותר כיף כאן ביום- נעשה גם את זה בהזדמנות."
היא חייכה ויישרה את מבטה. "אז, למה הבאת אותנו לכאן?"
תגיד לה. תגיד לה שאתה אוהב אותה. תגיד לה שאתה רוצה להיות איתה.
"את זוכרת שהזמנתי אותך לנשף וסירבת?" הוא כרע על הברך והחזיק את ידה. "את רוצה עכשיו לצאת איתי לנשף?"
היא צחקקה והסתכלה רגע לצדדים. היא ווידאה שאף אחד לא נמצא, ולאחר מכן הנהנה בהסכמה.
הוא קם, והניח את ידו הימנית על מותנה. "אני חייב להודות שאין לי מושג איך רוקדים, אז אני אצטרך שתעזרי לי עם זה."
היא הניחה את ידה על כתפו והחלה לרקוד בזהירות ותנועות איטיות. ג'יימס עקב אחרי צעדיה. הוא חייך שפישל באחד הצעדים והיא קירבה את גופו לשלה בשביל להדריך אותו בצורה טובה יותר.
הבטן של ג'יימס התהפכה. הוא רצה כל כך לנשק אותה כבר ולהודות בכל השנים שאהב אותה ומעולם לא הצליח להפסיק.
הוא קירב את ראשו לשלה ושמע את נשימתה נעתקת. היא רוצה את זה? זה הדבר הנכון לעשות?
"ג'יימס..." היא לחשה ששפתם היו במרחק נגיעה. "אנחנו צריכים ללכת, יש לנו מחר בבוקר מבחן בשיקויים."
הוא לא רוצה. הוא לא רוצה ללכת ולעזוב אותה.
הוא נשך את שפתו והרחיק את פניו לאחור. "ניפגש אחרי המבחן?"
היא הנהנה במרץ. "ניפגש."