חבורת הקונדסאים

פרק 27

סיריוס כישף פעם נוספת את החור בקיר והנערים קפצו פנימה.
ברגע שהם קמו על רגליהם הם הבחינו בנער אחד מסלית'רין שבחן את האזור במבט מבולבל.
"בואו נצא מפה," ג'יימס לחש וניסה לפתוח את הדלת בזהירות, מנסה לא להשמיע אף רעש.
"יש פה רוח!" הנער צעק.
סיריוס גיחך, וניסה בכל כוחו לא לחקות את קולו של סלזאר סלית'רין בשביל להפחיד את הנער עוד יותר.
ג'יימס אחז בידו וגרר אותו החוצה ביחד איתו ועם פיטר.
הם יצאו מהמגורים ונתקלו ברמוס אשר עמד בכניסה. רמוס עף לאחור.
"רמוס!" פיטר צעק.
"מה אתה עושה פה??" ג'יימס זעף. "סוורוס האמיתי כמעט ראה אותנו! היית אמור לעכב אותו!"
"זה בדיוק מה שעשיתי!" רמוס רטן ושפשף את גלימתו המלוכלכת מאבק. "אבל פתאום הרגשתי משהו נוגע לי בכתף וחשבתי שזה אתם, אז הלכתי. עמדתי פה כמו אידיוט וצעקתי על האוויר שיוריד את הגלימה, ובסוף הסתבר לי שאתם לא פה. ניסיתי לחזור פנימה, אבל הקיר לא נתן לי להיכנס!"
הוא הצביע על הקיר החלק במבט מאשים.
"זה לא אשמתי שאתה לא יודע את הסיסמה!" הקיר רטן.
סיריוס הוריד את הגלימה. "תגיד, אתה אידיוט? היה כתוב בקיר של חדר המועדון את הסיסמה!"
"אני לא חשבתי שאני אצטרך לחזור לפה שוב!" רמוס התגונן ושילב את ידיו.
"טוב, זה כבר לא רלוונטי," ג'יימס קיפל את הגלימה שלו. "מה שרלוונטי הוא שהבנו שסוורוס באמת אוכל מוות, ויותר מזה- הוא ממציא כישופים חדשים ומלמד את אוכלי המוות איך להשתמש בהם."
רמוס פער את עיניו. "אתה רציני? איך הוא מצליח להמציא כישופים חדשים?"
ג'יימס משך בכתפו. "צריך להגיד לדמבלדור על זה."
"תעצור רגע," רמוס אמר ואחז בידו של ג'יימס אשר החל ללכת למשרדו של דמבלדור. "יש לך איזושהי הוכחה שמראה שסוורוס באמת אוכל מוות?"
ג'יימס נשך את שפתו. "ובכן... לא, אבל אני יכול להוביל אותו לעבר החדר שמצאנו ולהראות לו את הספר!"
"היה כתוב על הספר שהוא שייך לסוורוס? ומעבר לזה, היה הוכחה שכל הסיפור הזה קשור אליו?"
"אני אמצא משהו-"
"אבל אתה מבין שזה חסר טעם?" רמוס אחז בידו של ג'יימס. "אין לפרופסור דמבלדור שום סיבה להאמין לזה כי אין לנו באמת הוכחות."
"הוא צודק," סיריוס כירסם את ציפורניו. "על הספר היה כתוב 'הנסיך חצוי הדם', לולא בלטריקס- לא היינו יודעים שסוורוס קשור בכלל לאוכלי המוות."
"זה בדיוק מה שאני אומר." רמוס נאנח מתי שראה את הבעת הזעף של ג'יימס. "אתה יכול להגיד לו, אבל כמו שאמרתי... אין סיבה שהוא יאמין לך."
"אז מה נעשה? נשב פה בידיים שלובות?" הוא רטן.
"לא בהכרח," רמוס אמר שתסכול קט בקולו. "יצא לי לדבר איתו היום, והוא לא נראה אדם רע. אני חושב שמנצלים אותו, אני לא חושב שהוא באמת יודע מי אלה האנשים האל-"
"סוורוס!" קול מוכר צעק.
הנערים הפנו את ראשם וראו את לילי אוונס רצה לכיוונו של סיריוס.
סיריוס הסתכל לצדדים בשביל לבדוק איפה סוורוס נמצא, ורק כאשר לילי נעמדה מולו הוא נזכר שהוא עדיין נראה כמותו.
"לילי," הוא אמר וניסה לחייך אליה. הוא הרגיש כאב חד בפניו. זאת הסיבה שסוורוס כמעט אף פעם לא מחייך? "מה את עושה פה?"
"חיפשתי אותך," היא אמרה, ובחנה את יתר הנערים. "מה אתה עושה פה איתם?"
סוורוס הסתכל על ג'יימס כמבקש עזרה, אך ג'יימס לא הבין את הרמז.
"אממ..."
"אני וסוורוס מכינים ביחד את השיקוי לשיעור שיקויים," רמוס אמר במהירות. "אבל לקחנו עכשיו הפסקה."
לילי הנהנה בהבנה. היא יישרה את מבטה לסיריוס והתקרבה אליו מעט. סיריוס צעד לאחור עד שהרגיש את הקיר מאחוריו.
"אנחנו צריכים לדבר. התחמקת ממני כל החודש הזה," לילי לחשה ותפסה את ידו.
סיריוס בהה בג'יימס וצעק לו 'תעזור ליייי' בעזרת מבטו, אך ג'יימס חייך ונופף עם ידו בעת שלילי גררה את סיריוס רחוק מהם.
הם נעצרו בפינה ליד המגורים. לילי סימנה לו עם ידה שיעמוד לצידה, וכך הוא עשה.
"למה ברחת לי באמצע הנשף והתחמקת ממני כל הזמן הזה?" לילי שאלה בשילוב ידיים. "אתה זה שהציע לי לבוא איתו לנשף מלכתחילה, אז למה עשית לי את זה?"
סיריוס לא ידע מה לענות. סוורוס שמר את המתיחה בסוד ממנה כל הזמן הזה?
"לא הרגשתי טוב, הלכתי לשירותים להקיא ונשארתי שם כל הלילה."
"יכולת להגיד לי את זה!"
"אבל... התביישתי?" סיריוס הרגיש את עורו מתחיל להשתנות מחדש. שיט, השיקוי מתחיל לפוג.
הוא הניח יד על פניו בשביל שלילי לא תוכל להבחין בפניו. "אני צריך ללכת, ניפגש מתישהו!" הוא אמר ורץ למגורי גריפינדור, בעוד שלילי הרימה גבה בבלבול.
הוא טרק אחריו את דלת המגורים ונפל על הרצפה. השינוי בחזרה כאב יותר משציפה.
"סיריוס?" זה היה קולו של ג'יימס. הוא צעד לצידו. "מה קרה?"
סיריוס לא הצליח לענות. הוא נשם עמוקות והרגיש כיצד עורו נמתח, שורף ונצמד לגופו.
"השיקוי פג," רמוס אמר כשהבחין בסיריוס.
"ספר לי על זה..." סיריוס סינן, ולאחר כמה דקות של כאב חד- זה פסק.
הוא התנשף וראה בזווית עינו את ג'יימס, אשר ישב לצידו, נשען על הקיר.
"אז מה נעשה?" ג'יימס שילב את ידו. "פשוט... נעזוב את זה? נתעלם מהעובדה שסוורוס אוכל מוות?"
סיריוס יישר את מבטו לעבר ג'יימס. עצם זה שהוא קורא לסוורוס בשמו האמיתי כבר מראה את רצינות דבריו.
"זה לא מה שאמרתי," רמוס נאנח. "מה שאמרתי זה שאין לנו דרך להוכיח את זה, ולהמשיך לעקוב אחרי סוורוס יכול להוביל אותנו לצרות מיותרות. היום ניצלתם בנס, לפי מה שסיפרת לי- האישה המשוגעת הזאת יכלה ברגע להרוג את סיריוס, וזאת רק היא. דמיין מה היה קורה אם היינו נתקלים באוכל מוות אחר, אכזרי יותר, אולי אפילו הלורד וולדמורט בעצמו, נראה לך שהיינו מצליחים להתמודד מולו? ההתעסקויות האלה יכולות רק לפגוע בנו."
"יש בזה משהו..." פיטר מלמל מהצד, בעודו שוכב על מיטתו ומסתכל על התקרה.
"האישה המשוגעת הזאת היא דודה שלי," סיריוס מלמל. "ותאמין לי שלזרוק סכין לכיווני זה המינימום שהאישה הזאת מסוגלת לעשות." הוא הסתכל על ג'יימס אשר נשך את שפתו בתסכול. "תקשיב פוטר, אתה יודע שאני תמיד לצידך לא משנה מה, אבל ללכת לשם שוב זה פשוט התאבדות. אני חושב שאולי... נרד מזה לבנתיים, לפחות... עד שנמצא הוכחה מוצקה יותר-"
"אתם שומעים את עצמכם בכלל?!" ג'יימס קם על רגליו. "מסתובב פה אוכל מוות ואתם מצפים שאני אשב בשקט ואתן לו להמשיך לפרפר סביב לילי?!"
"צר לי להודות בזה ג'יימס, אבל אין סיכוי שסוורוס הוא האוכל מוות היחידי פה..." רמוס אמר בהרהור. "ואני דווקא לא מסכים עם סיריוס, אני לא חושב שצריך שנרד מזה, אלא שפשוט נהיה מתוחכמים יותר."
ג'יימס טופף עם רגלו על הרצפה. "מה זה אומר?"
"במקום ללכת שוב לחדר הזה ולהשיג... שום דבר, אפשר לגרום לסוורוס להודות בזה שהוא אוכל מוות."
"ואיך אתה מצפה שהוא יעשה את זה?" סיריוס אמר בשעמום והעביר את שרביטו מיד ליד.
"הוא בטוח מדבר על זה עם מישהו. אולי עם ההורים שלו, אולי עם השותפים שלו לחדר, אולי עם לילי... אנחנו פשוט צריכים לוודא שאנחנו נהיה שם ונקליט אותו מודה בזה שהוא אוכל מוות."
"ואיך אתה מצפה שנעשה את זה?" סיריוס המשיך באותה נימה משועממת.
"ובכן, מעבר לזה שיש לנו את גלימת ההיעלמות... איך מתקדם כישוף האנימאגוס שלכם?"