ברשות עצמה

פרק 9-שיי

הגעתי לבר מוקדם מבדרך כלל כי מייקי ביקש. פה חשדתי.
לא הופתעתי לראות שאני היחידה להתייצב שם בשעה מוקדמת שכזו. לקחתי נשימה ואזרתי אומץ לפני שנכנסתי למשרדו.
"הופה, יפייפיה, בואי תשבי, רציתי להחליף איתך כמה מילים", החווה לי בידו לכיסא שמול שולחנו.
"מה המצב?" שאלתי קצת בחוסר סבלנות.
עברו פאקינג 3 שנים מאז הפעם האחרונה שבה נתתי לו לנצל אותי כדי לקבל ממנו את מנות הסם שהחזיקו אותי יציבה באותם זמנים.
אשכרה אירוניה. הדבר שממוטט חיים של אנשים היה מה ששמר עליי מעצמי בתקופת ההרס העצמי שלי.
אני מודעת לעובדה שמדובר באדם שפל שניצל תמימות של נערה אבודה, אבל בזמנו לא הבנתי את המשמעות של הדבר. הרגשתי שלכדתי אותו ברשת מעצם היותו מספק לי סמים יקרים ללא תמורה כספית, נהניתי מתשומת הלב הגברית שהרעיף עליי, נהניתי שנמשך אליי, והסמים שסיפק לי הרגישו לי כמו נקודת אור בתוך האפלה.
תחושת בחילה גאתה בי כשנזכרתי איך נתתי לו לגעת בי. איך בגללי ובגללו טוני איבד את חייו האומללים...
המבטים שזרק לעברי והאופן בו סקר את גופי גרמו לי להידרך ולהתכווץ, ולא מתשוקה.
"החבר שלך, השוטר, אני לא רוצה אותו פה מסתובב לי מתחת לאף בובה", אמר בפתאומיות.
אז זו הסיבה שקראת לי, יא חתיכת מניאק. למה אני לא מופתעת?
"סליחה?" שאלתי המומה, "באיזה קטע מייקי?" שאלתי בלסת חשוקה.
"בקטע של הביצים שלי בובה. שלא יסתובב לי פה. ובטח שלא ידפוק אותך במשרד שלי, ברור?" שאל בבוטות וליקק את שפתיו כשבחן את פניי.
איכס.
בן זונה.
נותרתי המומה אבל ידעתי שאין לי ברירה.
"הבנתי אותך. משהו נוסף?", שאלתי בסנטר מורם ומבט מתריס כשנעמדתי על רגליי,מוכנה לצאת מהמשרד- העיקר להתרחק ממנו.
הכרחתי את עצמי להישאר רגועה. אני צריכה כרגע את העבודה הזו כדי להתקיים. המשכורת טובה לי. המשמרות נוחות לי.
זה זמני.
ובכנות, אני לא בטוחה בעצמי שאצליח לעשות משהו אחר מלבד מוזיקה- וגם זה רק אם אצליח לפרוץ.

מייקי נעמד על רגליו גם הוא והתקרב אליי בצעדים איטיים ומאיימים. "את יודעת שיי, הייתה לנו תקופה מאוד יפה יחד. מאוד מסעירה. ידעתי מה לעשות איתך. כמה זמן את עוד חושבת שתצליחי להתנגד למשיכה שנשארה בינינו?", שאל ועיניו היו נעוצות בפניי, עומד במרחק של רק צעד אחד ממני.
עצרתי את נשימתי בגועל ותיעוב. התרחקתי ממנו עד שנתקלתי בגבי לקיר, אבל המשכתי להישיר מבט ולא לתת לו את התענוג בידיעה שאני חרדה מקרבתו.
כיווצתי את אגרופיי ללא שליטה במטרה להתגבר על הפאניקה שהרגשתי.
"מייקי, נראה לי שהתחלת את הערב הזה מוקדם מידי ושתית קצת יותר ממה שטוב, בוא נשחרר את השיחה הזאת ואצא לבר להתחיל פוליש לכוסות", אמרתי בחרדה. תחושת הבחילה מתגברת עם כל רגע מהפאניקה.
הוא גיחך וצמצם את המרחק הקטן שהיה בינינו כך שהרגשתי את נשימתו עליי.
אני לכודה. אין לי לאן לברוח.
"תגידי, בובה שלי.." הוא החל להמהם באוזניי והרים את אצבעו ללחי שלי, מעביר אותה לאט לאורך קו לסתי. "הוא מזיין אותך כמו שאני זיינתי? או שגם איתו את שוכבת כמו בובה בלי לזוז ובלי להוציא הגה, כמו גופה מזדיינת?" שאל בזלזול.
הזיכרון היה כל כך מוחשי בראשי. הלב שלי דהר, תחושת הבחילה כבר טיפסה למעלה גרוני והרגשתי את הטעם המר והחמוץ הנורא.
אני על סף התקף חרדה. אלוהים בבקשה.
ברגע של אומץ שלא הבנתי את מקורו העפתי את ידו מפניי. זקרתי את סנטרי לכיוונו בהתרסה, לא מסירה את מבטי מהבעתו הזחוחה.
הזעם שלי השתולל כשהטחתי בו- "שלא תעז לגעת בי, חתיכת חרא! אני לא אותה ילדה קטנה ומסכנה שחיפשה הגנה באמצעות הסמים שסיפקת לי. אני לא מפחדת ממך", נהמתי והרמתי את אצבעי להטיח אותה בחזהו במטרה להוכיח את טענתי.
הוא המשיך לגחך לי בפנים. "תגידי בובה, את חושבת שאת משהו מיוחד? את לא. מה נראה לך שהוא באמת מתעניין בך? בטח גם הוא שמע איזה זונה היית פעם. איך היית מוכנה לעשות הכל העיקר לקבל את הסמים שלך כמו איזה נרקומנית. מה את חושבת? שהוא יציל אותך? הוא לא, שיי. הראש של הבן זונה הזה הוא מטרה לכל כנופיה באזור הזה של שיקגו. ככה שגם אם הכוונות שלו כלפייך הן תמימות ואמיתיות, לא נשאר לו יותר מידי זמן להלך על פני כדור הארץ". הוא הרים את ידיו ולכד את ראשי ביניהן.
העפתי את כף ידי בחוזקה ללחי שמאל שלו, וראשו הוטח הצידה מהמהלומה.
כל גופי רועד מעצבים, מחרדה.
הדופק שלי פועם באוזניי. אבל אני לא מראה חולשה.
אסור לי להראות חולשה. אבל הרגשתי איך הדאגה הזדחלה מתחת לעורי. איתן בסכנה.
כיאה לסוציופת שהוא הוא ציחקק מהסטירה והרים את ידו ללטף את הלחי הכואבת שלו, "מעניין מה יהיה לו להגיד כשיראה תמונות שלך ערומה ומוצצת כמו זונה מזדיינת. אני עדיין מאונן על התמונות האלה שלך, שיי", הוא לחש לאוזני ונרעדתי בגועל. אני על סף הקאה.
אני חייבת לברוח מפה. אני חייבת להקיא.
בשארית כוחותיי הדפתי אותו מספיק ככה שאוכל לברוח ממנו, יצאתי מבועתת מהבר.
רק כשהרגשתי רחוקה מספיק משם עצרתי ליד אחד מעצי הברוש ורכנתי להקיא. האימה שאחזה בי גרמה לי להוציא עוד ועוד מיצי קיבה עד ששרף לי הגרון וכאבה לי הלסת. גם כשכבר לא היה לי מה להוציא יותר קיבתי התכווצה במחאה.
הרגליים שלי לא הצליחו לשאת אותי יותר וקרסתי על האדמה, נשענת בגבי על גזע העץ.
תנשמי שיי, תנשמי. תכניסי תוציאי. זה תכף עובר. עוד קצת ונגמר.
אבל לא הצלחתי לנשום, חזי כאב ומוחי סער ממחשבות של תיעוב עצמי.
מטומטמת שיי. את מטומטמת.
הבושה והשנאה העצמית שניסיתי להדחיק במשך כל הזמן הזה הכו בי בעוצמה.
לא הרגשתי מה קורה סביבי, לא עניין אותי יותר כלום.
לא היה אכפת לי אפילו שהקאתי גם על עצמי.
בכיתי את כל השנים האחרונות, כל מה שמנעתי מעצמי לבכות במשך כל הזמן הזה- יצא עכשיו ממני בדמעות היסטריות ללא שליטה.
רציתי להיעלם. רציתי למות. רציתי לנקום במייקי המנוול.
כעבור מספר דקות בהן ליבי געש ופעם בקצב הרגשתי איך החרדה מתחילה להירגע מעט. הצלחתי להכניס אוויר לריאותיי באופן פחות בהול. הרמתי את ראשי והשענתי אותו גם על העץ, עצמתי את עיניי והתרכזתי רק בלנשום.
גמרתי עם הדולי. גמרתי עם הדבר היחיד שעוד הזכיר לי את עברי המלוכלך.