ברשות עצמה

פרק 15- שיי

התעוררתי עם כאב ראש נוראי שהקשה עליי לפקוח את העיניים, כשהפלאפון שלי רוטט בלי הפסקה, ובנץ מלקק לי את הפנים בהיסטריה כי המסכן צריך לרוקן את השלפוחית.
נאנחתי בתסכול ועצמתי את עיניי בכוח כשהרגשתי איך האור שחדר מהחלון הכאיב לי יותר בעיניים וסינוור לי את החיים.
הושטתי את ידי לשידה ומיששתי בעיוורון עד שהגעתי למכשיר שרטט באופן שהעלה לי את העצבים.
"הלו". עניתי בעצבים ובאפס נחמדות, עם קול צרוד של שינה .
"שיילה בומר?", שמעתי קול גברי לא מוכר מצידו השני של הקו.
"מדברת". השבתי קצרות לאחר שהתאפסתי על עצמי קצת והבנתי שאני צריכה להישמע רשמית כי אלו לא בן או מיה שיכולים לשמוע את הגרסה ההפוכה שלי.
"מדבר ג'ו ווקר, מפקד יחידת המודיעין של מחוז 17 בשיקגו". אמר בקול סמכותי.
פקחתי את עיניי בתדהמה וליבי דהר בפראות.
"אני רוצה להזמין אותך לשיחת התאמה לתפקיד באופן אישי, את חושבת שתוכלי להגיע היום ב11:30 לתחנה לראיון איתי?", שאל בטון שהרגיש לי שאם הייתי מבקשת יום אחר או שעה אחרת, הוא לא היה רואה זאת בעין יפה.
"בוודאי. 11:30 אהיה שם. משהו שאני צריכה להביא איתי?"
"לא. נתראה" השיב קצרות וניתק.

קמתי מהמיטה במהירות שיא כאילו אני בהתקף פסיכוטי כשקלטתי את השעה שעל הממיר 09:21.
בעטתי את השמיכה מדרכי והעפתי את עצמי לחדר האמבטיה להתקלח במהירות ולהוריד ממני את כל הסרחה של האלכוהול מליל אמש.
הצצה זריזה במראה שיקפה לי שנראיתי כמו בלאגן מהלך, עם מסקרה מרוחה על חצי פרצוף ושיער פרוע באופן מעורר גיחוך.
התקלחתי בזריזות והתחלתי להתארגן. בלעתי כדור אדוויל כדי להקל על כאב הראש הנורא, ובחרתי ללבוש חולצת טי בייסיק לבנה וג'ינס כחול כהה. את שיערי אספתי לקוקו גבוה ומרחתי מעט מסקרה.
חזרתי להיראות כמו בן אדם.
הורדתי את בנץ לטיול קצרצר בגלל אילוצי הזמן. דאגתי להשאיר לו את החטיף האהוב עליו בקערת האוכל שלו כפיצוי, ויצאתי לתפוס מונית לכיוון התחנה.

נשמתי לרווחה כשהבנתי שהקדמתי ב7 דקות, סופסוף נרגעת מהיסטריית הבוקר. 
ניגשתי לדלפק הקבלה שם היה שוטר מבוגר שהיה נראה רחוק מלהיות סימפטי, ביקשתי שיכווין אותי למשרדו של ג'ו ווקר.
"קומה 2, סוף המסדרון" אמר כשראשו היה טמון בעיתון הבוקר של היום, מבלי שטרח להרים אליי כלל את עיניו.
הלב שלי הלם בפראות כשניצבתי על סף דלת משרדו של ג'ו.
יש לך את זה, שיי. חזרתי על זה בראשי שוב ושוב.
דפקתי שלוש פעמים על דלת המשרד, ועוד לפני שהספקתי להוריד את ידי חזרה לצד גופי, שמעתי את קולו המחוספס של ג'ו. "כנסי".
פתחתי את דלת המשרד ולא יודעת מה בדיוק ציפיתי לראות, אבל הופתעתי לגלות משרד פינתי לא גדול עם שולחן עץ חום והמון פתקים עליו, תיקייה פתוחה ותמונות שהיו לחלוטין קשורות בתיק פלילי כלשהו, מחשב, חלון גדול מכוסה בוילון משרדי וכוננית צמודה לקיר.
ג'ו שישב מעבר לשולחן קם על רגליו כשנכנסתי והושיט את ידו ללחיצת יד רשמית ואיתנה.
במבט ראשוני ג'ו נראה לי בשנות ה40 המאוחרות לחייו, אם כי מדובר בגבר נאה למראה בעל מבנה גוף מוצק, והיה ברור לגמרי שהוא שומר על כושר.
בזוויות עיניו היו חריצים קטנים של קמטי הבעה, שיערו היה חום עם נגיעות אפרפרות, הבעתו כל כך קשוחה ששיעשע אותי לראות אותו מנסה לייצר חיוך על שפתיו כשלחצנו ידיים.
ככל שהסתכלתי עליו יותר הבנתי שאין סיכוי לפספס את עצם היותר שוטר, אין דרך להסביר את זה אבל היה לו מבט של אדם שאין מצב לערבב.
לאחר מספר שאלות ענייניות ו"יבשות" שהרגשתי בהן די בנוח על אף הלחץ מעצם המעמד, ג'ו שאל אותי למה אני חושבת שאני מתאימה לתפקיד.
שמרתי איתו על קשר עין ישיר ולא מהסס כשהשבתי-
"לפני מספר שנים הייתי במקום נמוך והתערבבתי עם אנשים לא נכונים, השתמשתי בחומרים אסורים ועשיתי הרבה טעויות".
הבעתו הייתה חתומה אם כי עיניו התרככו מעט כשהקשיב לי עכשיו.
"בזמנו לא הבנתי את חומרת המצב, אבל כיום שאני בוגרת יותר אני מבינה איזה כוח יש לי בידיים. יש לי את היכולת להזדהות עם קורבנות שמנצלים לצרכים אישיים כי הייתי שם באותו המצב בדיוק, ויש לי את היכולת לזהות אנשים שמקומם לא ראוי להיות בחברה נורמטיבית", השבתי ביציבות.
ג'ו הקשיב לדבריי בכובד ראש והנהן לאחר מספר שניות. "את נראית לי בחורה לעניין, שיילה, ומאחר ואני מכיר את אופי העבודה אני חייב להזהיר אותך. את מבינה שהתפקיד הזה יכול לעורר אצלך טריגרים ולהציף קשיים שלא התגברת עליהם באופן סופי?", שאל וסרק את פניי בחיפוש אחר היסוס או פחד, אבל שמרתי על פנים חתומות וענייניות.
"אני חשבתי על הדברים האלו בכובד ראש לפני שהגשתי את מועמדותי לתפקיד, אדוני".
"אם ככה אני צריך שתתלווי אליי למבחן הפסיכוטכני", השיב קצרות. "לאחר מכן יהיה לך מבחן אמינות. אם יש לך שירותים או רצון לשתות או לאכול- קחי לך חמש דקות ונמשיך", אמר בעניין ונעמד על רגליו כשנענעתי בראשי לשלילה.