ברשות עצמה

פרק 1-שיי

גאד,אני שונאת את הקיץ. כאילו ברצינות, איך אפשר לאהוב את החום הבלתי הנסבל והלחות המעיקה? לפני רגע יצאתי ממקלחת ושוב אני מוצאת את עצמי מזיעה.
הורדתי את בנץ לטיול צרכים לפני שאצא למשמרת בדולי, הבר בו אני עובדת כברמנית. יש לי שעה עד שאצטרך להתחיל, ובינתיים חשבתי לתת לבנץ את הסיבוב האהוב עליו-פארק הכלבים יאייי!
הגענו די מהר ושחררתי את בנץ מהרצועה, הסתכלתי עליו בלב נמס כשראיתי איך הוא משתולל ורץ עם לשון מתעופפת מרוב מהירות.

כשבנץ רק הגיע אליי הוא היה על סף מוות, כולו עצמות בולטות וסימני התעללות ששברו וריסקו את ליבי.
החלטתי לעזור לבן, החבר הכי טוב שלי, בעצם החבר היחיד שלי, ולקחת אותו אליי לאומנה כי הוא היה צריך יחס אישי, מה שלא יכל לקבל בחוות השיקום שלו.
האומנה הייתה אמורה להיות בסביבות החודשיים, אבל הפלא ופלא, שנתיים ושלושה חודשים עברו מאז ותראו איפה אני היום, או יותר נכון- עם מי.
בנץ הוא כמעט הכל בשבילי, פיטבול משגע מלא באהבה שמרטיטה לי את הלב בכל פעם שאני חוזרת אליו אחרי שלא הייתי בדירה, גם אם מדובר רק בכמה רגעים.

"את מוכנה לקשור את המפלצת שלך? את לא רואה שהוא ענק לעומת הכלבים האחרים שפה?" הסתובבתי לכיוון הקול הצפצפני באיטיות, המומה מעזות המצח-
"אם הייתי רואה עלייך קולר הייתי קושרת אותך בכיף, כי המפלצת היחידה שאני רואה פה-זו את מתוקה" עניתי בחוצפה חזרה לגברת שצעקה לי. למה מי היא שתדבר ככה על הנסיך שלי?
"חוצפנית" ענתה והסתכלה עליי במבט מזועזע.
בחרתי שלא להסלים את הויכוח כי בכל סיטואציה אחרת הייתי פותחת עליה וואחד ג'ורה שלא היה לה מושג מאיפה נחתתי עליה, אבל לא היה בא לי על ההטפות איחור של מייקי, הבוס שלי.
"בנץ בוא אליי נסיך של אמא" קראתי לו והוא הגיע מיד, תמיד כל כך קשוב וממושמע. סגרתי את הרצועה על הקולר ויצאנו חזרה לכיוון הדירה.

--

"לא מבינה אותך חתיכת אימבצילית, איך את יכולה שלא לזרום עם מייקי, אני מתמוגגת על המבטים שלו עלייך" מיה נכנסה לשדה ראייתי והפריעה לי למזוג לעוד לקוח את המשקה שלו. "אני לא בקטע, מיה, לא שלו ולא של אף גבר אחר" עקפתי אותה והגשתי את המשקה ללקוח שחייך אליי באופן קרינג'י למדי.
אוח, גברים.
"אבל איך אפשר? אני לא מבינה אותך, שיי, באמת שאני לא מצליחה להבין למה את מונעת מעצמך את אחת ההנאות השוות שיש לעולם הזה להציע ולהימנע מיוזמתך מגברים."
אוי חומד, אם רק היית יודעת...
"מיה, מאמי הייתי שם, ניסיתי, חוויתי, טעמתי, אפילו נהניתי באיזשהו מקום, אבל תאמיני לי שמיציתי את העניין". מיה הסתכלה עליי פעורת פה ועיניים כשההבנה נחתה עליה.
"אז את לא בתולה-אומייגד היית זיינית לא קטנה! אני ידעתי!!!", צווחה ככה ששמעו את הדציבלים הגבוהים שלה מבעד למוזיקה שהתנגנה בבר. 
"נראה לי שלא שמעו אותך המאבטחים בכניסה של הבר מיה", עניתי לה בעצבים וניגשתי לקחת הזמנה משלושה בחורים שהרימו את היד. החיוך הסוטה שלהם הבהיר לי במדויק שהם שמעו את השיחה האחרונה.
"מה תרצו להזמין חברים?" שאלתי בחיוך חביב ונעים למרות המבטים הדוחים שלהם.
חביב ונעים בתחת שלי אם ישלחו אליי עוד מבט כזה.
"אותך", ענה לי הליצן התורן וקם מכסאו כשרכן וסימן לי להתקרב אליו. "תשמעי, ראיתי בנות יפות, אבל את…משהו בך מרגיש לי כמו משב רוח מרענן".
משב רוח מרענן עאלק, פחח מי אתה בכלל חתיכת טמבל, דני רופ?
"שומע חבר? אני לא בקטע. אז בוא תשחרר ותגיד לי מה בא לכם לשתות", אמרתי בהבעה קשוחה ומעוצבנת.
"למה לא בקטע? למה את ישר שוללת?את יודעת איזה טוב אני אגרום לך הלילה?", הטמבל הסתובב וחייך אל החברים שלו, מנסה לצאת גבר על חלל על חשבוני.
"באמת? אתה תעשה לי טוב הלילה?" שאלתי בפתיינות כשנצמדתי לבר כמה שיכולתי יותר קרוב אליו.
"אין לך מושג עד כמה." ענה לי כשהבין פתאום ששיניתי את דעתי.
"תחזיק מעמד חצי לילה?" שאלתי בחינניות ונשכתי את שפתי התחתונה בפיתוי.
"בשבילך עד אור הבוקר" ענה כשניצוץ בעיניו.
"תגרום לי לצרוח ולגמור?" התגריתי.
"אני אגרום לך לפגוש את אלוהים" ענה בחרמנות גוהה.
לקחתי לי רגע להביט עמק בעיניו בפיתוי עמוק, נותנת לו את ההרגשה שהנה אני בכיס הקטן שלו, "תודה אבל לא תודה". עניתי במתיקות והתחפפתי משם. סימנתי למיה עם העיניים לקחת מהם הזמנה כי לחזור לשם אני לא אחזור.
"אומייגד ביץ' מה זה היה?", מיה שאלה כשהעברתי סמרטוט על חלק בבר שנשפך עליו משהו שהריח כמו וודקה חמוציות.
"זה היה כלום ושום דבר, תנשמי חומד סתם רציתי להתגרות בו" עניתי לה.
"דווקא חמוד" היא אמרה כשנעצה בו מבטים. 
"את מוזמנת לבדוק עד כמה ולספר לי איך היה בפעם הבאה" קרצתי לה בשובבות.
הבחורה הזו מזכירה לי אותי שלפני שלוש שנים.
כן, פעם גם אני הייתי חסרת גבולות ופרועה. מעבירה לילה סוער עם בחור שבבוקר לא זכרתי אפילו איך קוראים לו. אני אפילו לא זוכרת אם נהניתי מזה בזמנו, מה שבטוח זה מילא לי חלל שהייתי חייבת למלא.
הייתי עצובה, הייתי בודדה. חיפשתי נואשות דרך לא להרגיש ככה בלילות, גם אם בחרתי במודע בדרך של הרס עצמי.
"רגע, שיי-" מיה חזרה לעמוד בשדה ראייתי וראיתי על פניה סקרנות וחשש. ידעתי מה היא רוצה לשאול.
"אני עובדת כאן כבר יותר משנתיים. בכל השנתיים האלה ראיתי אותך נמנעת מכל אינטרקציה עם גבר, אז מתי, כאילו, אממ.." רצתה לשאול כשהשפילה את עיניה ולא מצאה את המילים.
הרגשתי את המבוכה שלה ובחרתי לשם שינוי להיות כנה ופשוט אמרתי- "בגיל 17 או אולי קצת לפני איבדתי את הבתולים שלי וחייתי חיים הרבה יותר מידי פרועים עד גיל 19וחצי, מאז אני מתנזרת".
"מה גרם לך להפסיק פתאום, שיי? מישהו פגע בך?" שאלה בדאגה אמיתית.
היא מתוקה, ראיתי בעיניה שאכפת לה. למרות שלא היינו יותר מידי קרובות, יותר בכיוון של חברות לעבודה ותו לא. האמת? די באשמתי. אני לא נותנת לאנשים להתקרב אליי יותר מידי, וזה לא שהיא לא ניסתה.
" לא, מיה, אף אחד לא פגע בי מלבדי. סגנון החיים שחייתי בזמנו פגע בי והבנתי את זה בסוף. זה מה שגרם לי להפסיק", סיפרתי לה את חצי האמת.
"את יודעת משהו? את ממש מיוחדת. כאילו ברצינות, עזבי איך את שאת מושכת מבטים מגברים ונשים פה, את עולם שלם. את לא רק יפה. את פרועה, את חוצפנית להחריד אבל עם לב ענק ורגיש. את מלאה בדיסוננסים, שיי."
לרגע הופתעתי מאיך שהיא תופסת אותי וברגע של כנות נדירה חיבקתי אותה קרוב. היא יכולה להיות חברה כל כך טובה ונמאס לי להרחיק ממני אנשים רק כי אני פוחדת להיפגע. ובכנות לא יכולתי שלא להעריך את ניסיונות ההתקרבות שלה אליי. הבחורה לא מתייאשת.