זו לא הקרבה.
עכשיו אני יודעת מה באמת חשוב לי בחיים, וזה אתה,
אתה והעובר שאני נושאת ברחמי,
ילד שהוא תוצר של אהבה.
גבותיו התכווצו בחוסר הבנה לאחר שאמרתי את דבריי וידו התהדקה על שיערי כמעט עד כאב, עיניו שרפו את פניי באינטנסיביות הפראית והממכרת שלהן,
"למה, מלאך? למה שתעשי את זה? הרי כבר היו לנו פעילויות משותפות בעלות סיכון גבוה. ואת אומרת בעצמך עד כמה את אוהבת את העבודה שלך, למה שתחליטי פתאום לעזוב?", נשימתו פרעה את שיערי כשדיבר אליי כל כך קרוב.
למה החלטתי פתאום? כי להישאר בתפקיד כזה משמע לסכן את פרי האהבה הטהורה שלנו שגדל ומתפתח אצלי בבטן.
ומה שאמרתי לך רק לפני רגע לא היה סתם אמירה או סיסמה חסרת משמעות-
זו באמת לא הקרבה.
אני אשרוף עולמות ואלחם עד חורמה בשבילכם, שני האנשים שהפכו לתכלית חיי היחידה-
וזה אתה, ופרי האהבה.
לא, שיילה. זה לא הזמן לפתוח את זה.
גם אם הוא לא מראה לך- הוא עצוב ומרוסק מבפנים.
גם אם הוא מנסה לשדר עסקים כרגיל- הוא בסערת רגשות.
זה לא הזמן לטלטל אותו יותר.
והריון פתאומי זה לא רק טלטלה, אלא סטירת לחי מצלצלת שמאיימת על היציבות המוכרת.
את בעצמך מהרגע שגילית שזה נכון- היית ועדיין בהלם, אז למה את יכולה לצפות מהגבר שהרגע איבד את חברו הטוב?
וחוץ מזה, את יודעת שאת רוצה לשמור על ההריון הזה בכל מחיר,
אבל מה מבטיח לך בכלל שגם הוא ירצה בזה? מי מבטיח לך שהוא מוכן?
הרי לפני שמקימים משפחה צריך לדבר על הדברים, לדעת אם בכלל בן או בת הזוג מעוניינים בילדים, ואם כן אז צריך להתחיל לתאם השקפות עולם, להסכים על דרך הגידול והחינוך של הילדים.
מי מבטיח לך שהוא מוכן לכל מה שמשתמע מכך עכשיו, בנקודה הזו של חייו?
הרי ילד זה מחויבות, זה משפחה, זה חיים שלמים.
וטוב לנו ביחד, ברור. אבל אנחנו מוכנים בכלל להיות הורים?
ואני? אני מוכנה בכלל להיות אמא?
די. זה לא הזמן להניח לספק העצמי לנהל אותי ולערער את אמוני,
ולמרות שהפחד מהמציאות החדשה והלא מוכרת הפך את בטני ולפת את גרוני, ידעתי-
אני מוכנה להגשים את ייעודי ולהפוך לאמא מדהימה לילד שברחמי.
"אמרתי לך, היום הזה פשוט הבהיר לי שהחיים לא צפויים" הסטתי את עיניי מאלו שלו, ידעתי שיש לו את היכולת הפנומנאלית לקרוא אותי כמו ספר פתוח ללא טיפה של מאמץ עם המבט האינטנסיבי והממגנט שלו.
"חשבתי שדווקא תשמח, אתה יודע?"
"חשבת שאשמח? אשמח ממה? מזה שאת בוחרת לוותר על הדרך בה את מגשימה את עצמך בשבילי?" אחת מידיו ירדה וחבקה את מותני צמוד צמוד אל בטנו הקשה כמו הפלדה, עיניו הביטו בי באהבה. "אם את באמת רוצה לעזוב אני אתמוך בך בלי היסוס. אבל את לא צריכה לעשות את זה בגללי, מלאך.
אנחנו נצליח למצוא את הדרך לעבוד יחד, אנחנו תמיד מוצאים" האכפתיות שלו המיסה את גופי.
הרמתי את ידיי ללטף את הזיפים המחוספסים שעל פניו, הצמדתי ברוך את שפתיי לשפתיו.
"אני אוהבת אותך" קולי לא עלה על לחישה. נשאבתי אליו כמו שבויה כשסרק את פניי בקשיחות המהפנטת שלו.
"את אוהבת, אני יודע. אני מרגיש את זה בכל תנועה ומגע שלך. אבל עדיין את לא מספרת לי הכל, שיילה. את מסתכלת לי בעיניים וממשיכה להסתיר" הוא כעס עכשיו. לסתו התקשחה ודיבורו היה קר ומרוחק.
גאד דאמט, ואני בטיפשותי בכלל חשבתי שהצלחתי לרכך אותך.
YOU ARE READING
ברשות עצמה
Lãng mạn"עשיתי הרבה טעויות בחיים שלי. פגעתי ביותר מידי אנשים ואיבדתי את עצמי איפשהו בדרך. אני לא זוכרת איך לאהוב. אין לי מה להציע מלבד הרס. אני יודעת רק לפגוע." שיי עברה בחייה משברים ובדידות שבנו סביבה אלפי חומות, היא בחורה תוססת וחריפה, אותנטית וחדה. היא ש...
