ברשות עצמה

פרק 11- איתן

ניגשתי לחדר ההלבשה של התחנה כדי להוריד ממני את הבגדים המיוזעים שלבשתי בשעתיים האחרונות בשביל אימון הקרב מגע בדיוק כשבקיבלתי הודעה משיי-
"אני צריכה לדבר איתך על משהו חשוב. חושב שתוכל לפנות לי כמה דקות מזמנך הערב?".
קראתי את ההודעה פעמיים כי לקבל הודעה משיי ביוזמתה זה לא בדיוק משהו שציפיתי לו. אם כבר דיברנו בהודעות תמיד הרגשתי שאני משעמם אותה והיא עונה לי רק מתוך נחמדות. 
לא שמעניין את שיי להיות נחמדה למישהו ולדפוק חשבון כשאני חושב על זה בעצם…
שקעתי במחשבות על מה יכול להיות שהיא תרצה לדבר איתי. אני בטוח שזה בנוגע למה שקרה אתמול ולעובדה שעזבה את העבודה שלה בבר, אבל לא היה לי הגיוני בשום צורה שתרצה את העזרה שלי בנוגע לבוס לשעבר שלה. "אני אלחם לבד את המלחמות שלי".
הזעם והאסרטיביות שהיו על פניה שהטיחה בי את המשפט הזה גרמו לי להאמין לה בלב שלם. היא לא מחפשת אביר על סוס לבן שיציל אותה מהחרא שלה, וזה למה בוער בי הצורך להציל אותה מכל הבלאגן שלה.

אני מבין שנפלה לי פה הזדמנות ומחליט להזמין אותה אליי, היא אף פעם לא הייתה אצלי עדיין ואני רוצה שתיחשף לסביבה בה אני חי. אני צריך שתאפשר לי להכניס אותה לעולם שלי. 
אני רוצה להשקיע בה, להכין לה ארוחת ערב, לפנק אותה.
אני צריך לעשות הכל כדי שתרגיש בנוח איתי, שתוריד את כל המגננות שלה בסביבתי, שתשתף אותי. אני רוצה ללמוד אותה. אני רוצה להכיר את הפחדים הכי גדולים שלה ולדעת את החלומות שלה.
אני אעשה הכל כדי להוכיח לה שאכפת לי.
סימסתי לה חזרה את מספר הדירה המדויקת בה אני גר ורשמתי לה שהיא מוזמנת מ8 בערב, אחרי הכל אני צריך להתארגן על מצרכים, אני לא יכול להגיש לה פיצה קפואה.
את החלק שבו אני אכין בשבילה ארוחה חסכתי ממנה, כי בוא נאמר שאם היא תדע על התוכניות שלי היא תבעט בהן ובי לאלף קיבינימט.
למרות שטכנית זה לא דייט. רק ערב ביתי נחמד.

כשסיימתי בסופרמרקט עצרתי בחנות משקאות לקנות את היין שראיתי ששתתה אצלה בדירה כשהגעתי אליה בהפתעה. אמנם יש לי מבחר רחב של אלכוהול מכל הסוגים והמינים, אבל יין אדום פחות אפשר למצוא אצלי.
הגעתי לדירה ופרקתי את המצרכים. מה שצריך הכנסתי למקרר ומה שתכננתי לבשל איתו השארתי על השיש.
לפני שהתחלתי בהכנות עשיתי סיבוב בדירה לראות שהכל במקום ומתוקתק, שלא תחשוב שאני איזה גבר טיפוסי עם דירה מסריחה ולא מאורגנת, כי אני בדיוק הפוך מזה. 
תמיד האמנתי שהבית וחדר השינה שלך הם השקפה למה שקורה בלב ובמחשבות שלך.
הוצאתי את הטורטיות שתיבלתי וחתכתי למשולשים מהתנור והתחלתי להכין את הגוואקמולי כמטבל, שפכתי על תפוחי האדמה שכבר בישלתי את רוטב השמנת, גירדתי מעל גבינת מוצרלה והכנסתי לתנור שיהפוך למוקרם. הצצתי בשעון שעל פרק כף ידי 19:38. בומבה. יש לי מספיק זמן להתקלח ולהתארגן.

סיימתי להתיז קצת בושם כששמעתי את פעמון הדלת מצלצל. ניגשתי לפתוח והרגשתי את הדופק שלי מאיץ מעט מהתרגשות ומהסיכוי שיש סיכוי שתברח כשתראה שהכנתי לנו ארוחה. לא שאתן לה לברוח.
פתחתי את הדלת והעברתי את עיניי בצמא על המראה שלה. היא הייתה לבושה בפשטות ועדיין הוציאה לי את העיניים.
חייכתי מעט כשראיתי שתיאמנו בגדים מבלי להתכוון. שנינו לבשנו ג'ינס בהיר, אני עם טי שחורה והיא עם גופיית סבא שחורה. השיער הכהה והארוך שלה נפל על מותניה בגלים פראיים והיה נראה כל כך רך שהייתי צריך לגייס את כל כוח הרצון שלי כדי לא להתנפל עליה כאן ועכשיו.
"היי", אמרה בפשטות כשראתה שלקח לי זמן לבחון אותה והתמהמהתי בלהכניס אותה לביתי. 
"היי שיי, בואי כנסי. חיכיתי לך", השבתי והחוותי בידי כסימן שתיכנס. היא נכנסה כמה צעדים ונעצרה להתסובב אליי, מחכה לי שאוביל.
"אממ יש ריח ממש טוב בבית, הפרעתי לך באמצע האוכל?" שאלה והרגישה לרגע לא בנוח.
אוקיי, רגע האמת הגיע. על החיים ועל המוות. 
"את אף פעם לא תפריעי לי. האמת שהכנתי לנו משהו קטן כי כבר חשבתי שזה יכול להיות אחלה זמן לארוחת ערב, מה את אומרת?" שאלתי וראיתי את נחיריה מתנפחים בזעם על כך שנפלה למלכודת.
"לא באתי בשביל פאקינג ארוחת ערב איתן, אל תעשה מזה משהו שהוא לא. היה לי עניין דחוף לדבר איתך עליו, לכן ביקשתי שניפגש. אבל אם הייתי יודעת שאתה מתכוון לעשות את כל זה לא הייתי באה", הטיחה בי בלסת חשוקה.
אני חושב שאני מתחיל לחיות בשביל לראות אותה מתעצבנת עליי. היא רק מדליקה אותי ככה יותר.
"זה בסך הכל אוכל מחורבן שיי. לא צריך דרמה. אני רעב ורוצה לאכול. אז תעשי טובה תשבי, תאכלי ותדברי על מה שבאת לדבר עליו. אני מקשיב הכי טוב כשאני בולס", הטחתי בה חזרה בטון כעוס משלי.
אין מה לעשות, במקרה של הבחורה הזו רק אסרטיביות וקביעת עובדה יעבדו.
התקדמתי לשולחן שערכתי עוד לפני שהגיע וסימנתי לה לשבת, חיוך עלה על שפתיי כשצפיתי בה רוקעת ברגליה בהתרסה ותסכול אבל למרות זאת נכנעת ומתיישבת.
ניגשתי להביא מהמטבח את הגוואקמולי יחד עם הטורטיות וחזרתי שוב להוציא את היין מהמקרר ולהביא גם את תפו"א המוקרם. נהניתי לראות את הבעתה המופתעת כשבחנה את האוכל בהתרגשות.
"אתה רוצה להגיד לי שאתה הכנת את כל זה?", שאלה בהתרסה ובזלזול מדומה. גורמת לי לחייך יותר מהציניות שלה.
"מה קרה? את מופתעת?" שאלתי חזרה, מאתגר אותה, מתגרה בה.
"האמת שכן, לא חשבתי שהידיים שלך מסוגלות לזה", התריסה בי ובחנה את פניי. 
אין לך מושג מה הידיים האלה רוצות לעשות לך ואיזה טוב הן יגרמו לך להרגיש.
חייכתי ולא השבתי כשהתחלתי להניח על הצלחת שלה מוקרם, עיניה נפערות אפילו יותר בהתלהבות כשראתה את הגבינה נמסה ונמתחת מלמעלה.
תמיד אהבתי נשים שאוהבות לאכול.
היא הכניסה מזלג עמוס מהרוטב לפיה ועיניה נעצמו לרגע קצרצר בהתענגות על הטעם. חייכתי מההתלהבות שלה ומזגתי לה מהיין.
"איך ידעת להכין אוכל חלבי?" שאלה לפתע והביטה בי כשהכניסה עוד ביס לפה. 
"זה היה או מוקרם או סטייק מוגזם כזה, אבל הייתה לי הרגשה שאת פחות בחורה של סטייקים. אני צודק?", שאלתי והרמתי גם את כוס היין לפי.
טעם של גרב משומשת יש לחרא הזה.
"אממ" המהמה לאוזניי, "אני תוהה לעצמי אם יש באמת מוח מאחורי הפרצוף היפה שלך איתן, כי הפעם צדקת. אני פסקטריאנית", השיבה בציניות האופיינית שלה.
"שזה אומר?" שאלתי חזרה. אין לי שמץ של מושג מה המשמעות של המילה הזו.
היא ציחקקה מעט כשאמרה. "אני לא אוכלת עוף ובשר, אבל מידי פעם חוטאת בדגים, למרות שמשתדלת ממש שלא".
"אז תגידי צמחונית, מה זו המילת חרטא שדפקת לי לפני שניה?" ציחקקתי למראה ההבעה שעלתה על פניה.
"דגים זה צמח איתן?" שאלה בסרקזם טהור. 
אני מת על החוצפה והאופי התוסס הזה שלה.
"אז למה את לא אוכלת בעצם בשר?" שאלתי, נואש לדעת עוד עליה.
"מניעים אידיאולוגיים, איזו עוד סיבה יכולה להיות", השיבה ומשכה בכתפה, "יש היום כל כך הרבה אופציות שלא כוללות צער לבעלי חיים, אז למה לא אם אפשר?" המשיכה.
בחנתי את פניה לרגע אחד ארוך וראיתי אותה זעה מעט באי נוחות מהמבט שלי.
"מה?" שאלה בהתרסה.
צמצמתי מעט את עיניי. "אני תוהה אם יכול להיות שיש לך לב בתוך החזה, או שהלב הזה שמור רק להולכים על ארבע?" שאלתי בציניות משלי.
היא צחקה צחוק אמיתי, כזה שגרם לה להאדים וניפנפה בידה בביטול. "רק להולכים על ארבע איתן".
בחנתי אותה שוב לרגע כשלגמתי שוב מכוס היין, תהיתי לעצמי מה גרם לה לאמץ אופי קר ולא מתפשר, מי גרם לה להגן על הלב שלה ככה. כי ברור לי שהחזות הקרה הזו שהיא מציגה לעולם היא אפילו לא קרובה למי שהיא באמת. היא מלאה בחמלה, מלאה ברגש.
היא כיחכחה בגרונה והשפילה את מבטה לאצבעותיה שנחו על רגליה. צפיתי בה בדממה מתלבטת איך לפתוח איתי את הסיבה לשמה הגיעה.
"איתן אני לא ממש חושבת שמה שאני הולכת לומר לך עכשיו הוא דבר קל לבליעה, אבל אני לא אצליח לחיות עם עצמי אם לא אזהיר אותך על זה" אמרה והרימה את עיניה אליי עכשיו, "אתה יודע שמאיימים עליך? אתה יודע שאתה בסכנה?" עיניה אחזו את מבטי וראיתי דאגה חולפת בפניה היפות לפני שהצליחה להסתיר את זה כמו שהיא רגילה.
משהו זז לי בחזה כשההבנה נחתה עליי. אכפת לה ממני. היא דואגת לחיים שלי.