ברשות עצמה

פרק 12- שיי

איתן צימצם את מבטו עליי באופן שהדגיש את קמט ההבעה הסקסי שיש בצד עיניו.
"מאיפה את יודעת את זה, שיי?" שאל בתובענות והטה מעט את ראשו לצד, בחן את הבעתי.
לא רציתי לספר לו שמייקי היה זה שאמר לי שאיתן הוא מטרה מהלכת ואיים עליי, לא רציתי להיות זו שבגללה המתח ביניהם יסלים.
אני לא יכולה שוב להיות טריגר מזוין של עוד טרגדיה. 
החלטתי שעדיף לא לספר לו את האמת, שיתפתי רק במה שחשבתי שהוא צריך לדעת.
"שמעתי שיחה מתנהלת בבר, משהו מעומעם. אני לא בטוחה בכלל שדיברו עליך, אבל כמה כבר איתן יש במחוז הזה של משטרת שיקגו?", השבתי בשקר , פחדתי שהעיניים שלי יסגירו אותי אז הסתכלתי על כתפיו.
"תסתכלי עליי, שיי", איתן ציווה עליי בקולו העמוק.
בלעתי את רוקי בחשש והרמתי את מבטי לעיניו. 
"אני מסתכלת". השבתי בסנטר מורם. מכריחה את עצמי לשמור על ארשת פנים חתומה.
במשך כמה שניות בהן רק הסתכלנו האחד בעיני השניה איתן פתח את פיו ושאל- "את דואגת לי שיילה?".
רציתי לבעוט בפרצוף הזחוח שלו כשקרא לי בשמי המלא. אני שונאת את השם הזה.
רק אבא היה רשאי לקרוא לי ככה.
"אני לא פאקינג דואגת. היית מת שאדאג לך. אני פשוט עשיתי מה שחובה על כל אדם שהיה במצבי לעשות- שזה לעדכן אותך." סיננתי מבין שיניי. לא מצליחה להבין מה הפאקינג קטע שלו להתנהג כמו חרא במקום להוקיר תודה.
"אני שוטר ביחידת הכנופיות של שיקגו המזוינת, שיי. הראש שלי מטרה מהרגע שנכנסתי לתפקיד, ולא רק שלי, אגב. כל שוטר שמשרת איתי ביחידה הזו יודע את זה מהרגע הראשון", השיב בביטחון מלא.
גלגלתי את עיניי בזלזול. "אתה נהנה מלהיות בסכנה מתמדת? אתה אוהב שדואגים לך, זה הקטע שלך?", שאלתי עוד לפני שהבנתי מה בכלל אני מוציאה מהפה. מטומטמת! הרגע התוודאת שאת דואגת.
הסתכלתי עליו כשנעמד על רגליו ועקף את חצי השולחן לכיווני, הניח את ידו הימנית ליד כוס היין שלי ורכן לכיווני. "אמא שלי מאושפזת במוסד פסיכיאטרי באאוט לגמרי ובקושי מודעת למה שמתרחש סביבה כבר ארבע שנים. אבא שלי לא ראוי לתואר אבא מהיום שנטש את אמא שלי ואותנו לפני 11 שנים. יש לי עוד אח שגם הוא שוטר במחוז, ככה שהוא יודע את העבודה ואת החרא שמתלווה אליה. מי עוד נשאר שידאג לי שיי?", שאל והתקרב אפילו יותר, הניח את ידו השניה שלא אחזה בשולחן על משענת הכסא שלי, לכד אותי בין השולחן אליו, לא הסיט את מבטו מעיניי.

לא היה לי מושג שזה הסיפור המשפחתי שלו. 

"את דואגת לי, שיי?", קולו היה נחוש כשהכריח אותי לענות לו את מה שלא רציתי להודות בו בקול רם.
קרעתי את מבטי ממנו בקושי כשהשפלתי את ראשי ועניתי בקול קטן. "אני לא רוצה לראות אותך נפגע, איתן".

כמה שניות של שקט ליבו את המתח ששרר בינינו. מתח שהגיע לשלב של פיצוץ כשהרים את סנטרי בידו כדי שאביט בעיניו ואתתעמת עם מבטו. הוא היה כל כך קרוב שהריח הגברי שלו חדר לאפי והשפיע עליי.
"ולמה שלא תרצי לראות אותי נפגע? מה אכפת לך ממני, שיי?", שאל בקול שקט שהדליק אותי עד טירוף.
לא יכולתי לענות. אסור לי להודות שאכפת לי ממנו.
אבל אכפת לי. 
עיניו חקרו אותי מקרוב וידו החליקה מסנטרי כל הדרך לשיער, כך שאגודלו ליטפה עכשיו את לסתי ושאר אצבעותיו חדרו לשערי.
נלחמתי בצורך לגעת בו חזרה ולשבור את המתח כשידי טיפסה לתפוס את חולצתו כאילו יש לה חיים משל עצמה והיא מתעלמת לחלוטין מהפקודה של המוח לא לעשות את זה.
איתן הוריד את עיניו לרגע לידי שזחלה על חולצתו בעדינות ואז עצם את עיניו בכוח לפני שפקח אותן עליי בכל האינטנסיביות שקיימת בעולם.
"אני רוצה לנשק אותך שיי". אמר בקול נמוך וטורפני.
הורדתי את מבטי לשפתיו, הגוף שלי מבקש שיתרסק עליי בעוצמה ויזעזע את קיומי כשליטף את שפתי התחתונה עם אגודלו והטה מעט את פניי כדי שעיניי יביטו בעיניו.
"אני יכול לנשק אותך?", שאל כששפתיו כל כך קרובות לצידי שפתיי, נשימתו על פניי.
במקום לענות הגוף שלי הגיב לבד. הטחתי את שפתיי לשפתיו באגרסיביות וקירבתי אותו אליי יותר כשאיגרפתי את חולצתו. 
להפתעתי הוא ניתק את הנשיקה כשהרחיק אותי עם ידו שעדיין תפסה בשערי בכוח, אבל בלי כאב, ולחש לשפתיי- "לא ככה. הפעם אני רוצה לאהוב אותך לאט", וסגר את המרחק שוב כששפתיו נצמדות לשלי ברוך.
שפתיו עברו על שפתיי בפיתוי ועדינות שגרמו לי לפתוח את פי בכמיהה שיעמיק את הנשיקה. שפתיו מצצו את שפתי התחתונה בכוח ולשונו החליקה על לשוני בהתגרות וחקרה את פי. אצבעותיו החליקו בשערי בכוח מרוסן כשבידו השניה הוא הקים אותי מהכיסא והצמיד את גופי לשלו. 
רציתי את זה פראי יותר. אני רגילה למגע אגרסיבי יותר. אבל בניגוד לפעם הראשונה שהתמזמזנו בבר, שהוכיחה לי בוודאות שגם הוא מעריך מגע סוער ופראי, הפעם הוא היה נחוש למגע עדין יותר.
אם כמה שחשבתי שאני לא אוהבת מגע עדין, זה היה לוהט. הגוף שלי הגיב אליו. הרגשתי את הפתח שלי מתחנן להתכווץ ולהיסגר עליו. הרגשתי ממש איך הרטיבות החלה להצטבר לי בתחתונים.
הרמתי את ידיי לאחוז בצידי פניו והתענגתי על התחושה המעקצצת שהזיפים שלו הותירו בהן. המשכתי לחקור את גופו כשניתקתי את הנשיקה וירדתי עם שפתיי לצווארו העבה שעוטר בנקודת חן יפהפיה. מצצתי את הנקודה הקטנה בעיניים עצומות, שרויה בתשוקה עמוקה כששמעתי אותו נוהם מעליי ומושך אותי משערי לנשיקה נוספת, עמוקה וסוערת יותר.
"קשה לי להתאפק איתך, שיי" הוא לחש לי בקול שקט וצרוד כשאפו עובר הלוך ושוב לאורך הלחי שלי כאילו מנסה להתאפק ולהשתלט על עצמו.
התנשמתי בטירוף נשימות מאומצות שבקושי הכניסו אוויר לריאותיי והרמתי את ידי לאחוז בזרוע החזקה שלו שתפסה את פניי.
הוא נשק לצד ראשי בעדינות והתנתק ממני, ניגש למטבח ונשען על השיש באגרופים סגורים כשגבו מופנה אליי. בקושי הרגשתי את הרגליים אבל הלכתי אחריו והרמתי את ידי לגבו בשאלה.
"עשיתי משהו לא בסדר איתן?" שאלתי בקול שלא זיהיתי כשלי.
הוא הסתובב אליי באיטיות והרים את ידי שליטפה את גבו לפיו ונשק לאצבעותיי ברכות שהכאיבה לי לפני ששיחרר אותי.
"לא, יפה שלי. לא עשית שום דבר שהוא לא בסדר. אני לא רוצה להרוס את זה בינינו עוד לפני שהתחיל. אני רוצה אותך עכשיו בעוצמה שמבעירה לי את העצמות, אבל אני לא חושב שאצליח להשתלט על עצמי ולא להבהיל אותך באינטנסביות שלי. אני לא רגיל להתאפק, אבל אני צריך שתרגישי איתי בנוח ולא תיעלמי לי אחרי שנתפרק אחד על השניה. אני צריך לסמוך עלייך שתישארי".
ליבי פעם באוזניי בחוזקה לשמע המילים שלו ונרעדתי כשההבנה נפלה עליי. אכפת לו ממני. הוא רוצה שאשאר.
הוא יכל לקחת כאן ועכשיו, אני רציתי שייקח אותי כאן ועכשיו ויכניע אותי לתשוקה, אבל הוא התאפק בשבילי.
תחושת האינטימיות החשופה שחלקנו הרגע גרמה לי להשליך לפח את כל מה שעבדתי עליו בשנים האחרונות, את כל החומות שבניתי סביבי והגנו עליי, ובמקום להסתלק מהבית שלו אחרי הוידוי הזה- הצמדתי את ראשי לחזו וחיבקתי אותו.
אני לא רגילה לאכפתיות גברית ללא תמורה.
הוא חיבק אותי בכוח שהתענגתי עליו, נהנית כמו גורה קטנה להיות בתוך זרועותיו ולהקשיב לקצב פעימות ליבו. הוא הצמיד את שפתיו לראשי וליטף את שערי באחת מידיו. "אף פעם לא התאהבתי באמת, שיי. 31 שנים שאני חי בעולם הזה, ולא הרגשתי את הרצון להגן על מישהי. לא בער בי ללכת לישון עם אף אחת ולהתעורר לצידה בבוקר. אמרת לי שאת לא מגיבה טוב לזה שמנסים להשתלט עלייך, ואת צריכה להבין שזה לא מה שאני מנסה לעשות. את בחורה חזקה ועצמאית בזכות עצמך. את הצלחת לצאת ממערבולת קשה רק בזכותך.  אני גם לא רגיל לזה, אני גם עדיין כמוך לומד את זה. אני צריך שתאמיני לי. אני צריך שתשתפי אותי. אני רוצה להיות איש הסוד שלך. בואי נגרום לזה לעבוד".