ברשות עצמה

פרק 41- שיי/איתן

מטושטשת מהמכה העוצמתית שחטפתי בעורפי וממאמץ נפשי ופיזי שגבו ממני מחיר- חשתי חוסר יציבות והכנתי את הגוף שלי להתרסקות.
ידיי נשלחו לבלום את זעזוע הנפילה, אבל שניה לפני שגופי התרסק על הקרקע, זוג ידיים חזקות נכרכו סביב בטני ומשכו אותי לתוך גוף גדול וחם.
בית בדמות אדם.
בקושי הרגשתי מה קורה איתי. התקשיתי להישאר מפוקסת, אבל שמעתי במעומעם את קולו של איתן שקורא בשמי ואוחז את פניי בשתי כפות ידיו. מנער אותי ומנסה לתקשר איתי כשאפילו פעולה פשוטה כמו להרים את עיניי אליו לא הצלחתי לעשות. 
הדם געש באוזניי וליבי הלם בפראות כשהרגשתי את החרדה לופתת בכאב את בית החזה שלי ומשתלטת עליי. כל גופי רעד בעוצמה כשהדבר היחיד שהחזיק אותי להישאר ולעמוד היה איתן.
נעצתי את ציפורניי בידיו מבלי להתכוון כשסובבתי את פניי לראות את גופתו חסרת החיים של מייקי-
אך גופו הגדול של איתן הסתיר לי את המראה.
"הרגת אותו חיים שלי. הוא מת, אין עוד מה לראות", לחש לאוזני והצמיד את ראשי ללוח ליבו כפי שתמיד היה עושה. כפות ידיו עברו על שיערי ברכות מדהימה והשילוב של קצב הילמות ליבו יחד עם הליטופים המרגיעים עשו את שלהם.
נשימתי החלה להירגע ושריריי הקפוצים עד כאב החלו להירפות כשהחרדה החלה להישכך.
הרמתי את פניי לאלו של איתן וחיפשתי בהן שמץ של איזשהו רמז לגועל או פחד, אבל הבעתו הייתה כמו תמיד כשהביט בי- חמה ואוהבת.
אתה לא נגעל ממני? אתה לא נחרד?
השפלתי את עיני בבושה לאחר שטבענו האחד בעיני השניה.
תחושה נוראית אחזה בי כשנזכרתי איך ראה אותי, 
כמו מפלצת חסרת מעצורים שכל רצונה זה לקחת חיים. 
והפעם בניגוד לתמיד הוא לא ניסה להרים את עיניי חזרה לשלו, אלא הניח לי להתאפס על עצמי.
"בואי נצא מפה", קולו היה שקט ואפל כשאמר את המילים.
הינהנתי בהסכמה, ידעתי שזה יבוא ואמנם לא הרגשתי חרטה, אבל גם לא הרגשתי שלמה.
ריקנות. זה מה שהרגשתי.
"אתה עוצר אותי עכשיו?", שאלתי בראש מושפל כך ששיערי הסתיר את פניי לגמרי מעיניו.
הוא לא ענה לשאלתי, במקום הוא הרים את פניי והביט בי בהבעה נחושה, כמעט פראית, כשמבטו בער עליי.
"את יוצאת מכאן עכשיו, שיילה. אין זמן".
עיניי ופי נפערו בתדהמה כשמיליון שאלות רצו במוחי, אבל לפני שהספקתי להוציא שאלה מבין שפתיי הוא כופף את עצמו כדי להיות בגובה עיניי.
"אין זמן עכשיו, אני אסביר לך הכל כשאחזור בערב, בינתיים מישל או מת'יו ייקחו אותך למרפאה.
חייבים לבדוק את המהלומה בעורף, יכול להיות שיש לך זעזוע מוח, את בקושי מצליחה לעמוד יציבה.
תתקשרי לבן או למיה, שיבואו להיות איתך אם את רוצה." קולו היה מוחלט וענייני, "ותדליקי את הפאקינג פלאפון שלך, שיילה. הורדת לי עשרים שנה מהחיים כשלא יכולתי להשיג אותך". 
לא הצלחתי לחשוב בבהירות. "אני לא מבינה, אתה לא עוצר אותי?" 
ידו ננעלה על לסתי בכוחניות ומבטו האפל קדח חורים בעיניי. "את באמת חושבת שאעצור אותך, מלאך? בואי איתי. אין זמן עכשיו לשאלות. תכף המקום יהיה מפוצץ שוטרים. את חייבת לצאת מכאן עכשיו"