ברשות עצמה

פרק 25- שיי

אורות הצ'קלקה הרבים סינוורו את עיניי כשיצאנו לרחוב שהיה עכשיו עמוס בשוטרים שנכחו באזור והבנתי שכבר פינו את העצורים למעצר.
ראסל ניגש לחבק אותי כשחיוך גדול הופיע על פניו. "בואנה אתן, נתתן שם בראש. שישה חודשים מזוינים שניסינו לשים על רולו את הידיים ולא הצלחנו, והערב אתן באתן ועשיתן את זה כמו גדולות", אמר בגאווה.
"המידע המודיעני שסיפקו לכם לפני עזר לא פחות", אמרתי בכנות.
"אל תצטנעי, מגיעה לכן ההערכה, אני לא מכיר הרבה שוטרות שהיו נכנסות מרצונן למאורת הפושעים הזו שנכנסתן אליה בעצמכן", אמר והניח את ידו על כתפי כשניקו התקרב במחיאות כפיים סוערות כאילו סיים לצפות עכשיו בהצגה הכי טובה בעיר.
"נו, הראית לו מאיפה משתין הדג? שיפצת לו איזה צלע?" שאל בקולניות וגרם לי לפלוט נחירת צחוק כמו אידיוטית גמורה.
"לא. אני אוהבת לשפץ רק את הצלעות שלך", השבתי בציניות וצחקתי אפילו יותר כשהבחנתי בפרצוף הנעלב שעשה לי. "וברצינות עכשיו, העדפתי שלא להגיע איתו לעימות פיזי, שלא יחשוד בהיותי שוטרת, וחוץ מזה, פרצתם ישר, לא ראיתם בעיניים, ככה שלא הגעתי איתו לסיכון ממשי".
איתן הרים את פניי לעברו כשאחז בסנטרי. "כשפושע נמלט מצמיד לך אקדח מזוין לרקה- זה סיכון ממשי חיים שלי", אמר בסמכותיות, "ואני רוצה לדעת למה היית צריכה לסדר לו צלע?" שאל ברוך שהפך את בטני.
"למי, לניקו?" שאלתי בתמימות מעושה, "ניקו, רוצה לספר לו את הגרסה שלך למה הייתי צריכה לשפץ לך צלע?", שאלתי בהתגרות והסתכלתי על פניו שהחליפו צבעים עכשיו.
"לא אחי, עזוב, הכל טוב. היא יכולה לשפץ לי צלעות מתי שתרצה. זה אחלה אימון בשבילה", מילמל במהירות ופנה לעזוב כשעצרתי אותו, כולי מרוצה מהסיטואציה הלא נתפסת.
"רגע ניקו.. לאן זה שאתה ככה בורח..? רק התחלנו לדבר. רגע, שאני אבין.. אתה מפחד מאיתן?". התחלתי לצחוק ללא שליטה, מוד הכלבה שלי נכנס לפעולה.
"הרי אתה מומחה לקרב מגע", המשכתי בהתגרות צינית והרמתי עליו גבה.
"אני מעדיף לחשוב שאני לא מפחד ממנו, אבל אני יודע שאני חכם מספיק להימנע מעימות ישיר איתו, סבבה?", השיב ופנה כעת לאיתן, "אני לא יודע אם זה אני או אתה אחי, אבל מישהו מאיתנו הפך אותה למפלצת, נשבע שכשהיא רק הגיעה אלינו היא הייתה יצור מתוק ונעים יותר", אמר ברצינות אך הבחנתי בזוויות פיו שמתעקלות כלפי מעלה בחיוך מלא בחיבה. 
אז ככה זה מרגיש כשיש לך אחים שמציקים לך?
"תגיד, יש לך עוד משהו לספר עליי או שאתה יודע רק לספר לכל העולם שאני מפלצת?", שאלתי בכעס מדומה. "אגב, אפשר לומר עליי הרבה דברים, אבל יצור מתוק ונעים לא הייתי מעולם", אמרתי בהתרסה.
ג'ו התקרב אלינו עם שאר הצוות. "יאללה חברים, מתקפלים. ניגש לתחנה, כל אחד ימלא את הניירת שלו ומתאספים אצלי בעוד כשעה וחצי לברביקיו משותף, בלי תירוצים, בלי הברזות". פקד בטון סמכותי וחייך כששריקות קריאה והתלהבות נשמעו באוויר.
"את-", אמר כעת והצביע עליי, "אני יודע שאת צמחונית אז אדאג לך לחציל, לפטריות, אנא עארף מה שזה לא יהיה שאתם אוכלים, גם צוות מוסר וכנופיות מצטרפים, צריך לחגוג את המעצר". הכריז.
ליבי התמלא בתחושת חמימות כשהבנתי עד כמה כל אחד בצוות החל למלא תפקיד מרכזי בחיי בזמן כל כך קצר, והבנתי שבאמת לא מדובר רק בצוות-
הבנתי שנכנסתי למשפחה.