פרק 45- איתן

900 56 99
                                    

עיניים גדולות ובורקות מדמעות ריצדו בין שתי עיניי ויפחות שקטות זיעזעו את גופה הקטן כשניסתה להחניק את הדמעות והכאב העמוק שהיה בתוכה.
"אנחנו לא חייבים להיכנס אם את מרגישה שאת לא מסוגלת, יפה שלי", אמרתי בקול רך והחלקתי אגודל על לחיה, שידלתי את הדמעה שעמדה בקצה עינה והתחננה לרדת- לזלוג עכשיו על פניה באיטיות.
עיניה נעצמו בכאב לרגע אחד ארוך ופניה נשענו לתוך כף ידי בחיפוש אחר מגע קרוב יותר לפני שפקחה שוב עיניים נדהמות ורטובות מדמעות.
"איך ידעת, איתן? איך אתה עושה את זה כל פעם?" שאלה בהתרגשות עצובה.
"איך ידעתי מה, מלאך?" שאלתי וטבעתי במבטה העצוב. לא הצלחתי לעצור את עצמי כשליטפתי את אפה האדום שהקנה לה מראה של ילדה קטנה ואבודה.
את שורפת לי את הלב כשאת ככה בוכה.
"איך ידעת שכל היום הזה עשה לי לחשוב על אבא?
לא הזכרתי אותו בכלל, לא אמרתי עליו מילה". הדמעות ירדו מעיניה בזרם מהיר ונחתו על מכנסי הג'ינס שלבשה, יצרו שם שלוליות כהות של אבל וכאב עמוק.
"לא ידעתי, מלאך. רק שיערתי", השבתי בכנות והסטתי קווצת שיער שדבקה לפניה הרטובות.
"אבל למה לא אמרת לי כלום? למה את משאירה את כל הכאב הזה בתוכך?"
ראשה ועיניה הושפלו כשלא הצליחה להוציא מילה מהפה, כפות ידיה התאגרפו עד שהלבינו.
"לא יכולתי לדבר עליו ועל כמה שהיה האב המושלם בעוד שאתה התמודדת עם הזכרונות הכואבים של אביך". קולה היה כל כך חלש שלא הייתי בטוח שאני שומע נכון.
הרמתי את פניה אליי אבל עיניה נותרו עצומות כאילו לא יכלה להתמודד עם ההרגשה החשופה והעירומה שאחזה בה אחרי מה שאמרה, אבל דווקא מעצם זה שעיניה נותרו עצומות- הבנתי ששמעתי נכון את דבריה.
"תסתכלי עליי, שיילה". קולי היה רך אבל הטון היה מצווה, עיניה היפות נפקחו והתרוצצו על כל פניי בקדחתנות.
"הזיכרון וההתמודדות שלי עם האדם שהכניס את אמא שלי להריון לא קשורים בדבר וחצי דבר למערכת היחסים האוהבת שהייתה לך עם אביך, אל תתבלבלי ואל תערבבי בין השניים. התכוונתי כשאמרתי לך שזה כבר לא כואב יותר להיזכר בעבר. הכאב היחיד שיש לי הוא על אמא שלי ועל זה שלא יכולתי להיות ער למסכת ההתעללות שעברה, על זה שלא יכולתי להציל אותה לפני שכל מצב הידרדר.
אני אפילו לא מאמין שאני צריך לומר לך את זה במילים- 
אבל את לא צריכה להתנצל על יחסי אב ובת היפים שהיו לכם, תסמכי עליי שזה לא יעציב אותי, ההפך. 
אני שמח לדעת שאבא שלך היה דמות אב למופת. לעולם אל תחשבי את השטות הזו יותר, שיילה".
יפחות זיעזעו את בית החזה שלה מהמילים, אבל לא יכולתי לעצור. "יותר מזה חיים שלי, אני רוצה שתשתפי את הזכרונות האלו איתי, אני רוצה שתתרפקי כשתיזכרי בכל הרגעים הקסומים והחמים שהיו לכם".
גופה הסתובב על מושב המכונית ופניה הופנו ממני לכיוון השמשה הקדמית שדרכה הסתכלה על הכניסה לבית העלמין למשך שניות ארוכות בהן לא אמרנו דבר,
ואם כמה שרציתי לתמוך בה- הנחתי לה להחליט בשקט שלה מה נכון בשבילה לעשות עכשיו.
רק מלקרוא את שפת גופה ידעתי מה היא הולכת לומר כשהרימה את ראשה וזקרה את סנטרה באומץ שכל כך אהבתי לראות בה כבר מההתחלה.
"בוא ניכנס", אמרה והביטה בעיניי בהחלטיות. ומשראתה שלא הגבתי כשבחנתי את פניה בדממה החלה להתכווץ מעט. "אבל עכשיו, איתן. לפני שיחשיך. גאד, זה מקריפ לי את הצורה לחשוב להיות במקום הזה בחושך".
כמה שאת גאה ואמיצה ככה את רכה ועדינה.
צימצמתי את עיניי והציניות נטפה ממני כשראיתי אותה מתכווצת תחת מבטי. "אל תפחדי מהחושך, מלאך. זה לא  שאני אתן למישהו לצאת מאיזה קבר מזוין ולקחת לי אותך".

ברשות עצמהWhere stories live. Discover now