ירדתי מהרכב של מישל שהציעה לי באדיבותה טרמפ הביתה בסוף היום, והסתובבתי כשנזכרתי עד כמה חסרת נימוס אני שלא חשבתי להציע לה לעלות.
"רגע, רוצה לעלות? נשתה משהו יחד?" שאלתי וצפיתי בחיוך שעלה על פניה תוך כדי שניענעה בראשה לשלילה. "את מפורקת, גברת. מבחן מחצית זה לא עסק פשוט גם אם הפגזת בתשובות, זה עדיין הצריך ממך מאמץ וריכוז. תעלי הביתה, תני למוח שלך את השחרור שהוא צריך. נשתה משהו פעם אחרת, שלא תחשבי שאוותר לך על זה". קרצה אליי וחייכתי בתגובה.
"תודה על הטרמפ, סעי הביתה בזהירות". השבתי חזרה ופניתי לבניין.
הכנסתי את המפתח לצילינדר כששמעתי קול מוכר שגרם לי לקפוא על מקומי ולפעור את עיניי באימה-
"שיי בובה, הנה את, למה נעלמת לי ככה אחרי הויכוחון הקטנטן שהיה לנו?"
הסתובבתי לכיוון מקור הקול בגועל. "מה אתה רוצה, מייקי?" שאלתי כשחשקתי את לסתי בכעס שהיה מהול באימה,
"בואי נחשוב יחד", השיב בקול שקט שהקפיא לי את הדם, "אני רוצה את הברמנית הכי טובה שלי חזרה".
"אוח, תעשה לי טובה, שנינו יודעים שהייתי מבריחה לך יותר לקוחות מכל ברמן אחר במקום המזדיין הזה, אז אל תשחק לי אותה. עכשיו תגיד את האמת, מה-אתה-רוצה?" נהמתי באימה וניסיתי לשדר קור רוח, למרות שמבפנים כעסתי על עצמי על כך שלא משנה כמה זמן יעבור, כמה עבודה יומיומית אני אעשה עם עצמי ואמשיך לנסות להתקדם בחיי- כשאני נתקלת במייקי, פני הרוע של עברי, אני חוזרת ברגע להיות הנערה המוקטנת וחסרת ביטחון בתקופה המסריחה ביותר של חייה.
"למה העוינות כלפיי? היה לנו עבר מקסים יחד, לא חבל שאת ככה בועטת בהכל?", שאל בגיחוך קל שהחליא אותי כשאצבעו עלתה לקצה אפי.
"תעיף את הפאקינג אצבע המסריחה שלך מהפאקינג פרצוף שלי, אין לך שום זכות לגעת בי". סיננתי בכעס, אם כי התחלתי להרגיש מעט יותר בשליטה על הסיטואציה הבלתי נסבלת הזו עכשיו כשהעזתי לעמוד מולו איתנה מבלי להראות פחד- למרות שמבפנים נשרפתי.
"מה יש? האצבע הזו לא מספיק טובה? האצבע של השוטר המזדיין שלך טובה יותר?", שאל בקול אפל.
"הוא לא קשור אליי בשום צורה, תשאיר אותו מחוץ לזה", השבתי בכעס, "אין בינינו שום דבר יותר". שיקרתי, בטני התהפכה מהמחשבה על מה שעלול לקרות אם יתנגשו בגללי.
"מה יש? אין לך נערות אחרות לנצל שבאת לחפש אותי שוב? ממש ליבי ליבי עליך", שאלתי בשנאה עזה.
"לא בובה, זה לא זה. תמיד יש, אבל את היית משהו מיוחד בשבילי, שנינו יודעים את זה".
חלחלה הציפה אותי כשהודה בגאווה שהוא עדיין מנצל נערות ונשים אחרות שמזלן לא שפר עליהן, "אתה אדם שפל, מייקי. תמיד היית ותמיד תהיה. עכשיו אם אין לך משהו חשוב לומר, אתה מוזמן להזדיין לי מהבניין", סיננתי בשנאה.
"אני כבר הולך בובה יפה, הסירי דאגה מליבך. אבל אני באמת חושב שאת צריכה להעריך את זה שסך הכל באתי מטוב ליבי להזהיר אותך שאם איתן שלך לא יתפוס ממני מרחק ויפסיק לעקוב אחרי כל תנועה שלי, זה לא ייגמר בטוב בשבילו", אמר וסב על עקביו.
ידי איגרפה את ידית הדלת בפאנקיה טהורה ולא פתחתי את דלת ביתי עד ששמעתי אותו יורד במדרגות בקול צחקוק מחריד שהקפיא את הדם שבעורקיי.
רק כששמעתי שירד עד לקומה התחתונה הכנסתי את עצמי פנימה במהירות מסחררת ונעלתי את הדלת גם עם המפתח וגם עם המנעול העליון, מניחה לעצמי לקרוס על הרצפה בנפילת מתח שהחלישה את רגליי.
בנצי התקרב אליי בעדינות הפעם ובשונה מפעמים קודמות לא נבח משמחה, כאילו חש במתח הרב שבגופי, והציע לי נחמה כלשיקק את ידיי ואת פניי באהבה אין סופית.
YOU ARE READING
ברשות עצמה
Lãng mạn"עשיתי הרבה טעויות בחיים שלי. פגעתי ביותר מידי אנשים ואיבדתי את עצמי איפשהו בדרך. אני לא זוכרת איך לאהוב. אין לי מה להציע מלבד הרס. אני יודעת רק לפגוע." שיי עברה בחייה משברים ובדידות שבנו סביבה אלפי חומות, היא בחורה תוססת וחריפה, אותנטית וחדה. היא ש...
