ברשות עצמה

פרק 37- שיי

רעש מחריש של יריות אקדחים זיעזע את אוזניי.
ניסיתי להרים את ראשי מהקרקע ולראות מה קורה כששמעתי את הרכב מתחיל לנסוע במהירות מהמקום, אבל איתן לא הניח לי לזוז אפילו במילימטר כשהגן עליי עם גופו וירה לעבר הרכב המאיץ בחדות מדהימה.
יללותיו של בנץ נשמעו בהפוגות הקצרצרות של הירי, וליבי יצא אליו כשהרגשתי אותו מתחפר תחתיי עם זנב מקופל בין הרגליים.
רעש של גלגל מתפוצץ נשמע לפתע ואיתן התרומם מעליי בחדות של חיה.
"שלא תעזי לזוז מילימטר שיילה, אל תנסי אותי", איים בחייתיות שמעולם לא שמעתי ורץ לעבר הרכב, שעכשיו אחרי שהרמתי את ראשי מעט ראיתי שרעש הגלגל שהתפוצץ קרה ככל הנראה מירי מדויק של איתן לעבר הגלגלים.
כל גופי הוצף אדרנלין וחרדה לחייו של איתן שרץ במהירות שיא לתוך טווח האש, מבלי שחשש לשניה לחייו.
הרמתי את הפלאפון שלי בידיים רועדות וחייגתי לג'ו, שענה תוך צלצול יחיד.
"ג'ו", צעקתי כשרעש היריות המחריד חודש, "ירו עליי ועל איתן מתחת לבניין שלי, תשלחו תגבורת, בבקשה!!".
שמעתי במעומעם שאמר לי שהם מגיעים מיד ושנחזיק מעמד, והרמתי את ראשי בפאניקה לשמע היריות שנעצרו באופן פתאומי, מתה מפחד ממה שאראה אם אחת היריות הצליחה לפגוע בגופו של איתן.
אבל לא, לא הצלחתי להאמין למראה עיניי כשהדלת האחורית של הג'יפ השחור הייתה פתוחה עכשיו ומתוכו נשכב הגבר שירה עלינו, כשרגליו עדיין בתוך הרכב ואילו פלג גופו העליון השתלשל מטה לכיוון הכביש, עם כדור במרכז המצח וללא סימני חיים.
על הכביש במרחק של כחצי מטר מהרכב איתן הטיח את קנה האקדח שלו לתוך פניו של נהג הרכב בברוטאליות שיא ובאלימות שלא ידעתי שקיימת בתוכו.
"מי שלח אותכם?!", שאל בלסת חשוקה תוך שהטיח את ראשו על האספלט בפראות שלא הייתה לה סוף.
פחדתי ממה שיקרה אם ימשיך להטיח את ראשו על הכביש, ולא כי פחדתי לחייו של הבנזונה שהמטרה שלו הייתה להרוג אותנו, אלא כי ידעתי שהוא הסיכוי היחיד שלנו להגיע אל מי ששלח אותו ואת השותף המת שלו לבצע את הירי.
דמי געש באוזניי כשקמתי על רגליים רועדות וקשרתי את חגורתו של בנץ שרעד עכשיו בהיסטריה מהרעש המחריש אוזניים שהתרחש עד לפני שניות ספורות לעמוד תאורה. ידעתי שרעשים מתפוצצים כאלה הפחידו אותו מאז ומתמיד, כמו שקרה כל הזמן עם זיקוקים, ושנאתי את זה שאני צריכה לבחור בין להרגיע את בנץ לבין פשוט להיות בשביל איתן, אבל עם כל הכאב שהתלווה לבחירה, לא היה בי טיפת היסוס-
רצתי לעבר איתן, שפיצץ את פניו של הנהג עד שלא היה אפשר לזהות אותו.
דם זלג מכל חלקי פניו והיה נראה שהוא כבר לא בהכרה כשהטיח את ראשו בברוטאליות לתוך האספלט בקולות מחרידים שהפכו את בטני והעלו לי מיצי מרה מהמראה המזעזע.
האלימות הזו שיצאה ממנו עכשיו שיתקה אותי באימה טהורה. לא היה לי אוויר כשהבחנתי בהפעת פניו הקפואה.
זה היה נראה כאילו הוא איבד כל סממן של שליטה עצמית, אבל כשראיתי את מבטו שהבחין בי כשהתקרבתי ידעתי שהוא היה בשליטה מוחלטת.
"תעלי הביתה, תנעלי את הדלת". ציווה בקול קפוא וחסר כל רגש והטיח אגרוף מחריד לתוך אפו של הגבר שהיה בוודאות חסר הכרה עכשיו.
עם כמה שנחרדתי מהמראה ומהחייתיות שיצאה ממנו החלקתי על כתפיו את כפותיי, "די חיים שלי, הוא מחוסר הכרה, עזוב אותו. אנחנו צריכים לחקור אותו בתחנה. הוא הליד היחיד שלנו למי ששלח אותו", אמרתי בקול שקט וליטפתי את כתפיו בניסיון להרגיע מעט את הזעם שהשתלט עליו.
"אמרתי שתעופי לבית ותנעלי את הדלת המזוינת". סינן מבין שיניו והרים אליי מבט שמעולם לא ראיתי בעיניו כלפיי.
די, שיילה. הוא לא מתכוון לפגוע בך כשהוא מדבר ככה עכשיו, זה רק מדאגה לחיים שלך. הזכרתי לעצמי בראשי על אף הכאב.
"איתן, בבקשה די חיים שלי, אתה מפחיד אותי". דיברתי בקול רך ודמעה החליקה מעיניי באיטיות מבלי שיכולתי לעצור אותה. רעש של סירנות מתקרבות במהירות נשמע לאוזנינו וקטע את הרגע המותח בינינו.