ברשות עצמה

פרק 59- שיי

"כואב?" שאלתי והעוויתי את פניי בזעזוע כשהחוט של הפרמדיק שתפר את החתך העמוק ננעץ בבשרו ויצא מצידו השני.
"לא" השיב מבלי להניד עפעף.
עיניי התגלגלו מעלה מבלי ששלטתי בזה, "אתה יודע איך מרגיש כאב בכלל?" 
"את יכולה להיות בטוחה שכן, במיוחד שהכאב שלי תמיד קשור אלייך איכשהו." 
עיניו בחנו אותי כשהשתתקתי והתאבנתי לרגע מדבריו, ידו משכה אותי לשבת בין רגליו על קדמת ניידת האמבולנס.
"אדוני, אני לא יכול לעבוד ככה" הפרמדיק העיר ועצר באמצע מלאכת התפירה, עיניו היו עסוקות בי באופן מוזר.
ניסיתי לקום ולפנות את מקומי אך ידיו של איתן ננעלו על גופי באופן כזה שלא נותר לי אלא להיכנע.
"התעקשת לתפור אותי ואיפשרתי לך, נכון?" נעץ בו מבט חמור ואינטנסיבי שגרם לי להתכווץ במקומי מרוב תשוקה אליו, "אז תעשה את העבודה שלך ותתפור. אני לא רואה איפה הבעיה"
"אבל אני רואה אותה יופי, והיא יושבת בין הרגליים שלך" הזעף בקולו של הפרמדיק הצחיק אותי, אבל נשכתי את שפתיי כשהחזקתי את עצמי חזק והסתובבתי לאיתן כדי שישחרר את אחיזתו השתלטנית עליי-
"את לא זזה לשום מקום שיילה" עיניו היו נעוצות באבסולוטיות על הפרמדיק המסכן למרות שדיבר אליי, וידו ננעלה על השקע שבין כתפי לצווארי,
"אם אתה לא מוכן להמשיך ככה כשהאישה שלי לצידי אתה מוזמן לגזור את החוט המחורבן" קולו היה מוחלט ובלתי מתפשר כשהביט בו כמו טורף.
כל כך סקסי ואכזרי שאני נגמרת ממנו.
"אי אפשר לגזור עכשיו, נשארו לי רק עוד 3 תפרים, אני רק צריך שאת תזוזי" הפרמדיק פנה אליי ושילב את ידיו, מבטו נדד על גופי בחוסר טאקט.
"יש לך עיניים יפות" איתן העיר פתאום בקול אפל ומסוכן, "אתה אוהב אותן?"
אוי ואבוי. אומייגאד.
"איתן, די" נזפתי בשקט כשהבנתי את כוונותיו.
"כן" הפרמדיק בלע את רוקו ופער את עיניו בחשש כשהבין שנתפס על חם.
"אז פאקינג תשאיר אותן עליי אם אתה לא רוצה שאתהפך עליך ואעקור לך אותן מהמקום. ובמקום לבלבל לי בביצים תסיים כבר לתפור את החתך המזוין "
נשכתי את שפתי התחתונה במשהו שנע בין צחוק אכזרי למבוכה נוראה מהסיטואציה. 
מיותר לציין שלא הרמתי את ראשי אל האומלל שהיה כל כך נחוש להסתלק מהמקום ותפר את גבתו של איתן במהירות שיא ובלי תלונות נוספות.

"אתה יכול להיות ממש אכזרי כשאתה רוצה, אתה יודע?" שאלתי כשנכנסו חזרה לרכבו כדי לנסוע הביתה. 
הביתה. מי היה חושב שאקרא אי פעם לדירה המצ'וקמקת שלי בית. 
עיניו היפות התמקדו בי וחיוך אפל עלה על שפתיו, "אבל את אוהבת את זה".
לא, לא אוהבת- מתה על זה, אבל בחיים לא תשמע אותי מודה בזה.
"לא, אתה חי בסרט שזה למות ממך" כיווצתי את אפי בסלידה מעושה.
"העיקר שאת המעריצה הראשית" השיב בזחיחות וחיוכו היפהפה העמיק.
לא הראשית, היחידה. ושרק תנסה להיכנס מעריצה אחרת לתמונה.
ציקצקתי בלשוני וסובבתי את פניי לחלון, "די תניח לי. אי אפשר עוד לדבר איתך בהגיון, האגו שלך כל כך נפוח שהשתלט לך על כמה תאים חשובים של המוח"
קול צחוקו הצרוד היה כל כך פתאומי שסחף אותי לצחוק אחריו כל הדרך הביתה.