צלילי המאפיה: קולו של טום. ספר שני.

פרק 9

קמילה

"מה יש לך לחפש בלובר?" שואל טום.
למה זה כל כך מעניין אותו מה אני הולכת לעשות שם בכלל.
"לראות אומנות ‏ויצירות של אמנים מפורסמים" טום משך בכתפיו ונראה משועמם,"אני עדיין לא מבין מה יש לך לחפש שם" הוא אמר בזלזול.
אני לא אוהבת את זה שהוא מזלזל בי ככה,הוא אפילו לא מכיר אותי בכלל.
"אני אמנית,טום. תמיד רציתי להיות שם ועכשיו יש לי את אפשרות. למה זה בכלל מעניין אותך?" אמרתי בכעס וחזרתי לאכול את הסלט שלי במהירות בשביל ללכת מפה כמה שיותר מהר.
ידעתי שהייתי צריכה לאכול בחוץ לבד כמו תמיד אולי ככה הייתי באמת ‏נהנת מהסלט שלי בשקט.
"את מציירת?" גבותיו מתרוממות והוא נראה ‏מופתע מאוד מזה שאני יודעת לצייר.
"כן. והיא מדהימה בזה" עונה לו מילי ‏בהתלהבות.
"מאיפה את יודעת?!" הוא שאל אותה ונראה לא מרוצה מזה שהיא יודעת והוא לא.
"תפסתי אותה מציירת מול מגדל אייפל וגם ידעתי את זה לפני זה" מילי משכה בכתפייה.
"למה לא סיפרת לי?" טום חזר להביט בי ונראה פגוע.
למה הוא פגוע? אנחנו אף פעם לא היינו קרובים מספיק בשביל שאני ‏אספר לו דברים עליי.
משכתי בכתפי,"אף פעם לא שאלת עלי כלום" אמרתי.
טום נהיה שקט פתאום והוא הביט ‏בהמבורגר שלו בשקט.
מעניין מה הוא חושב שם.
"קמילה,הרכב מחכה לך בחוץ אם את רוצה לצאת עכשיו" מרקוס נכנס אל החדר ‏ומודיע לי.
הנהנתי,קמתי מהספה ‏ואספתי את השקית ואת קופסת הסלט שלי.
לקחתי אותן איתי והתקדמתי אל הדלת,"נתראה יותר מאוחר" אמרתי לחברה אך הסתכלתי על טום,שעדיין לא הרים את מבטו מהמבורגר שלו.
"תספרי לי אחר כך איך היה שם" קוראת מילי.
"בטח. ביי." עניתי ויצאתי מהחדר.

.................

המקום הזה פשוט מושלם. אין מילים בפי ‏בשביל לתאר את המקום המדהים הזה.
אני לא מאמינה שאני באמת נמצאת פה עכשיו.
עברתי בין אלפי התמונות ‏והציורים שתלויים על הקירות משני צדדי.
כל אחד מהציורים יותר יפה מהשני ושלא נדבר על ‏התשוקה שבהם.
הלב שלי פועם כל כך חזק מרוב התרגשות כשאני רואה את הציורים האלו.
אני נעצרת מול מונה ליזה,היא יותר יפה ‏במציאות מאשר בתמונות באינטרנט.
"וואו..." חיוך נמרח על שפתיי.
"מה כל כך יפה בציור הזה?" קול עמוק ומוכר מאוד נשמע לידי.
הזזתי את מבטי לצד וראיתי את טום ‏מנסה איכשהו ‏לפענח את התמונה שנמצאת שמולו.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי.
‏מה לעזאזל הוא עושה כאן ולמה הוא לא במסעדה עם החברים שלו?!
טום חבש כובע שחור ולבש כרגיל את ‏ז'קט העור שלו.
"היה לי משעמם אז אמרתי לעצמי למה לא לקפוץ לפה ולראות ממה את כל כך מתלהבת" הרמתי לעברו גבה.
"נו. אתה מבין עכשיו ממה אני מתלהבת?" שאלתי וחייכתי לעברו חיוך משועשע.
‏כי אני יודעת בוודאות שהוא לא מבין ממה אני מתלהבת.
"‏אין לי פאקינג מושג מזוין ממה את מתלהבת פה" הוא חייך אליי ואני צחקתי בתגובה.
"מה מצחיק?" החיוך שלו מתרחב.
"אתה" הוא נראה עכשיו מבולבל.
"למה אני מצחיק אותך?"
"סתם" אמרתי ונשכתי את שפתי התחתונה.
עיניו של טום הביטו ישר לשם ולשונו הרטיבה את שפתיו.
הבטנו אחד בשני השתיקה ולא ידעתי מה אני אמורה להגיד עכשיו.
לבסוף הוא פתח את הפה,"איזה מציורים את הכי אהבת כאן?" הוא שאל בשקט.
מצמצתי מספר פעמים וחשבתי על השאלה שלו.
למה שהוא אשאל אותי כזה דבר?
היה ציור אחד בתחילת המסדרון שממש אהבתי,היה מצויר בו גרטל יפיפיה ‏מחרסינה ‏ומסביבו היה נוף יפהפה של ים מרגיע כזה. הייתי לידו שעה ארוכה ולא הפסקתי להסתכל עליו.
"למה אתה שואל?" שאלתי
טום משך בכתפיו.
"סתם,רוצה לדעת" הבטתי בו בשאלה.
מעניין מעובר לו בראש עכשיו? זה תמיד עניין אותי.
"היה אחד" לחשתי.
טום התקדם אלי צעד ואני הסתובבתי אליו.
הוא הסתכל לתוך עיניי ואני לא העזתי להזיז את מבטי ממנו.
לשוני נשלחה החוצה והרטיבה את שפתיי ‏יבשות והוא עשה את אותו הדבר לשפתיו.
אך פתאום עיניו הביטו מעבר לכתפי ואני הסתובבתי בשביל לראות על מי הוא מסתכל.
חבורה שבנות הביטו בנו אך הן עדיין לא ‏זיהו את טום כי הוא ‏חבש כובע אבל זה עדיין היה מוזר מדי לחובש כובע ‏במוזיאון ועוד באמצע הלילה.
"כדי שנחזור למלון" הוא לחש וחוזר להביט בי.
"כן,כדאי" מלמלתי באכזבה כי לא הספקתי לראות עוד הרבה דברים במקום המדהים הזה,אבל לא נורא ‏אולי יום אחד אני עוד יחזור לפה.
"בואי" טום אחז בידי והוביל אותי לעבר ‏היציאה.
"היי,אתה. בואו שניה." טום נעצר וקראה לאחד העובדים של ‏מוזיאון.
גבר מבוגר התקדם לכיוונינו ונעצר ליד טום.
טום רכן לאוזנו של המבוגר ולחש לו משהו.
המבוגר ‏הנהן,"תודה,גבר" אמר טום.
אני וטום חלפנו על פניו ויצאנו ‏מהמוזיאון.
מעניין מה טום אמר לו עכשיו.

..............

"את עייפה?" טום שאל אותי ‏כשהגענו לדלת החדר שלי.
"קצת. אנחנו צריכים לקום מוקדם מחר בשביל הטיסה" עניתי והזזתי את שערי השחור אל מאחורי אוזני.
"כן צודקת. שכחתי מזה לגמרי" טום הוריד את הכובע שלו מראשו והעביר את ידו בשערו.
"אז נתראה מחר" לחשתי.
"כן." הוא מלמל.
חיכיתי שהוא הלך אך הוא לא זז ורק ממשיך להסתכל עליי.
"הכל טוב?" שאלתי.
טום נענע את ראשו ונראה כאילו הוא ‏התעורר ממשהו.
"כן. כן. סליחה. אני הולך עכשיו" הנהנתי.
טום פתאום רכן קדימה לעברי והצמיד נשיקה קטנה על לחיי.
קפאתי במקום ועיניי נפערו.
המגע הקטן הזה עשה לי  פרפרים בבטן.
"לילה טוב" הוא לחש והסתובב ללכת.
פי נפתח ונסגר כמו דג.
מה זה היה עכשיו?
ממתי הוא כזה נחמד אלי פתאום?
‏אני חושבת שאני חולמת עכשיו,צוותתי את עצמי בזרוע.
"‏אאוץ׳" אמרתי בקול.
לא ממש לא חלמתי עכשיו.
טום באמת נישק אותי בלחי.
הו אלוהים.