צלילי המאפיה: קולו של טום. ספר שני.

פרק 40

טום

אני פאקינג לא יודע מה הוא עשה למילי אבל זה פאקינג מתחיל לעצבן אותי.
"אתה יכול להסביר לי מה זה היה עכשיו?! למה מילי בוכה ככה?" אני דוחף את פיירו בחזהו,הוא זז צעד אחד אך עדיין לא מביט בי.
מבטו תקוע על מילי ‏מבעד החלון.
"זה לא אמור להיות ‏עניינך" הוא עונה בטון קר.
הוא פאקינג צוחק עלי?!
הוא גורם לחברה הכי טוב של אחותי לבכות ולחברת ילדות שלי להיות ככה!
והוא עוד חושב שזה פאקינג לא ענייני?!
"פיירו.... אני באמת לא צוחק עכשיו. מה בדיוק קורה פה?!" אני נוהם.
פיירו סוף סוף מפנה את פניו אלי אך הוא מביט בי במבט חודר.
"אמרתי לך שזה לא עניינך! אני לא ‏מתערב לך בזוגיות שלך עם אחותי! אז תשחרר ממני" הוא שאג.
אני מרים את ידיי כעת הכניעה.
אני לא יודע מה עובר עליו אך אני יכול להבין שזה משהו לא טוב ושהוא לא רוצה שאנשים ידעו עליו.
אבל עדיין מה מילי קשורה לכל זה?
פיירו מתקדם אל החלון,נעמד מולו ובוהה במילי שעדיין בוכה בזרועותיה של קמילה.
אני מקווה שקמילה הצליחה לברר משהו כי אני יצאתי פה בלי כלום.
"קאצו!" פיירו נהם.
הוא מטיח את כף ידו על החלון והקפיץ חצי מאנשים שנמצאים בלובי.
אך אני נשארתי ללא תזוז ורק בהיתי בו.
"מה קורה פה?" קולו העמוק של רפאל נשמע לידי.
הזזתי את מבטי מפיירו והבטתי בו.
"אין לי פאקינג של מושג. מצאנו אותו ואת מילי רבים ואז אני לקחתי אותו פנימה ומילי נשארה עם קמילה בחוץ" לא התכוונתי לספר לו שמצאנו אותם מתנשקים כי זה ממש לא בספור שלי לספר אפילו שאני בטוח בזה שרפאל יודע משהו על זה.
"בסדר. לך לקמילה אני אטפל בפיירו" רפאל לחץ על כתפי והולך אל פיירו.
לא עניתי אבל אכן הלכתי לכיוון דלת היציאה אך באותו השנייה קמילה ומילי נכנסו פנימה.
"איפה פיירו?" קמילה שאלה.
בזוויות העין שלי יכולתי לראות את מילי נדכת ברגע שקמילה אמרה את שמו של פיירו.
"רפאל מטפל בו. בואו נעלה למעלה". הושטתי את יד אל מילי אך היא לא לקחה בה.
"אני בסדר" היא מלמלה וחלפה על פנינו והמשיכה לכיוון המעלית.
הבטתי שוב על פיירו ויכולתי לראות שהוא לא מוריד את מבטו ממילי לשנייה עד שהיא נעלמת לתוך המעלית.
רפאל הנהן אלי וחזרתי לו הנהון.
"בואי נלך,שלגיה." נתתי לקמילה נשיקה במצח וכרכתי את זרועי סביב כתפיה.
"כן. בוא." היא ענתה בקצרה והלכה איתי לכיוון המעלית.

..........

קמילה

היה לי בוקר מושלם עד שראיתי את מילי ופיירו.
משהו בהחלט קורה ביניהם אבל מילי בחיים לא תגיד לי מה זה ובמיוחד לא פיירו.
ברגע שהגענו לסוויטה דריה ישר משכה את מילי לחדר אחר והן נסגרו שם לפחות שלוש שעות עד שהיינו צריכים לצאת ‏לשדה התעופה.
רפאל חזר אחרינו אחרי שעה אבל פיירו לא חזר בכלל.
אנחנו אמורים כבר לעלות על המטוס בדרך ליוון אך בזמן הזה טום דבר עם דריה בקשיחות בצד השני של החדר,כמה שיותר רחוק מאיתנו ככה שאני לא יכולה ממש לשמוע על מה הם מדברים.
דריה,פיירו ורפאל אמורים לחזור היום ללאס וגאס אך פיירו סוג של מעכב אותם ואותנו.
אנטוניו הקטן יושב על ברכיי בזמן שאני מנסה להעביר איתו את הזמן עד שכולם החליטו כבר מתי טסים. 
אני מרימה שוב את מבטי לעבר מילי שיושבת כמה שורות לפניי ופניה מופנות אל הרצפה.
אנחנו כולם נמצאים בשדה התעופה בחדר ענק פרטי בשביל שאף פפראצי הצליח לצלם את הלהקה של טום.
אך כל אחד מאיתנו נמצא בצד אחר של החדר.
רפאל מדבר בטון קשוח אל הטלפון שלו ונראה עצבני רצח.
אני מכסה את אוזניו של אנטוניו ונושקת למצחו.
הוא לא צריך לשמוע את אבא שלו עצבני כל כך.
אנטוניו מחייך אלי חיוך ללא שיניים ואני מחייכת אליו בחזרה.
"קומי" אני מרימה את ראשי אל טום ומבטו נראה נוקש.
"מה קרה?" שאלתי בדאגה.
"לא קרה כלום. אבל הגיע הזמן לעלות על המטוס,שלגיה. כי אנחנו כבר ממש מאחרים" אני מהנהנת וקמה כשאנטניו בין זרועותיי.
דריה ממהרת אלי ולוקחת אותו ממני.
"תודה ששמרת עליו. וסליחה על כל הבלאגן שהיה" אומרת דריה.
"שטויות. הכל בסדר. לא קרה שום דבר. נתראה בעוד חודשיים" עניתי לה וחיבקתי אותה.
"נתראה. אבל חסר לך שאת לא מתקשרת אלי כל יום" היא מזהיר.
אני מצחקקת.
"ברור. אני אתקשר אליך"
דריה מהנהנת,מחבקת את טום ואומרת לו לשמור על עצמו ועלי.
היא מתקדמת אל רפאל שעדיין צועק על הטלפון אבל ברגע שדריה מגיעה אליו הוא מפסיק לצעוק וחיוך נמרח על בפניו.
איך היא עושה את זה ,לעזאזל?
"מוכנה,שלגיה?" טום מחזיר אותי עליו.
"כן" אני נושקת לשפתיו והוא מושך אותי לכיוון החבר׳ה.
"יאללה,זונות. הגיע הזמן לעוף מפה" אומר טום אל דור ומארק.
הם צוחקים בקול וטופחים על גבו.
"הגיע הזמן!" אומר דור מהתרגשות.
גם אני סוף סוף שמחה לעוף מהמקום הנורא הזה.
הגיע הזמן שאני אשכח את ארתור והתקדם בחיי.
הגיע הזמן להמשיך אלה ולא לחזור למה שהייתי פעם.
יש לי את טום לצעדי עכשיו ושום דבר לא יעצור אותנו,במיוחד לא הסיוטים שלי.