צלילי המאפיה: קולו של טום. ספר שני.

פרק 12

סליחה שלא עלתי פרקים בימים האחרונים. האפליקציה עשתה לי כמה בעיות ולא עבדה לי. אבל עכשיו הכל בסדר.
מקווה שתהנו מהפרק.

קמילה

לא שוב זה לא קורה לי שוב.
ניסיתי להסדיר את הנשימות שלי אך הם רק נהיו כבדות יותר ויותר.
הדמעות לא ‏הפסיקו לרדת מעיניי.
כבר חשבתי שהצלחתי להתגבר על זה ,אך זה נראה שזה עדיין לא קרה.
במיוחד ששוב פעם חזרתי ‏למדינה הזאת.
אחרי שהצלחתי להרגיע את עצמי סוף סוף,פתאום ‏קלטתי שאני עדיין לבושה בשמלה מהחנות בגדים.
שיט.
רק שלא יחשבו שגנבתי אותה או משהו כזה.
באתי לחזור לחנות אך פתאום ראיתי את מילי רצה לכיווני ומאחוריה שומר הראש שלה,דניאל והשמורים שלי.
"קמילה,מה קרה לך פתאום? למה רצת ככה?" היא נעצרה מולי וניסתה להסדיר נשימה.
"זה כלום. אני בסדר עכשיו" מילי שלחה לעברי מבט של,'על מי את מנסה לעבוד,ילדה?!׳
"זה ממש לא נראה ככה. טום נראה חיוור לגמרי כאילו הוא ראה רוח רפאים. ‏כששאלתי אותו מה קרה,הוא אמר שאת פתאום נכנסת ‏לפאניקה ופשוט ברחת. את יכולה לסביר לי את זה?!" לא אני לא יכולה להסביר את זה ואני גם לא מתכוונת לספר לה מה באמת גרם לי לתגובה כזאת.
אף אחד לא יודע ואף אחד גם לא ידע אם זה תלוי בי.
"אני באמת בסדר,מילי. באמת שאין לך מה לדאוג" חייכתי אליה חיוך קטן והכי ‏משכנע שהצלחתי לעלות על פניי.
"טוב. ‏אני אוותר לך הפעם. אבל ‏כדאי שתדברי עם טום על זה." אני לא יודעת למה אני צריכה להסביר את עצמי לטום,אבל בסדר.
הנהנתי,כי לא היה לי עוד מה לומר לה.
"אני אגיד לבנים שאפשר לחזור למלון" היא אמרה.
הנהנתי שוב.
מילי חזרה לחנות אך השומרים שלי נשארו איתי בחוץ ורק דניאל הלך אחריה.
אחרי מספר דקות הבנים יצאו כשבידיים שלהם שקיות,אך טום החזיק שקית אחד והתקדם אלי.
הלב שלי התחיל לדפוק במהירות עם כל צעד שהוא עשה לכיווני.
"הבגדים שלך. ו‏אל תדאגי בקשר לשמלה כבר שילמתי עליה" הוא אמר לי בקרירות והושיט לי את השקית.
לקחתי את השקית מידו ובאתי להגיד לו משהו אך הוא הסתובב ונעלם אל תוך ‏הג׳יפ שחיכה לנו ליד ‏המדרכה.
כן זה היה ‏צפוי שהוא התנהג אליי ככה במיוחד אחרי שברחתי לו כשהוא נישק אותי.
אני מבינה לגמרי.
אני כזאת מטומטמת,אבל טוב שהוא חזר להיות קר אלי,אסור בשום ‏אופן שהוא התאהב בי או שאני ‏התאהב בו ,פשוט אסור.

.............
טום

מהרגע שהגענו ‏לסוויטה שלנו ,ניסיתי כל היום להתחמק מהמבטים שקמילה שלחה לעברי.
עצבן אותי איך שהיא הגיבה מנשיקה שלנו,היא פאקינג ברחה ממני כאילו הייתי רוצח סדרתי או משהו כזה.
מה נכנס בה בדיוק ולמה היא נראית כל כך מפוחדת?!
ולמה לעזאזל הטעם שלה היה לי מוכר כל כך?! 
"טום! אתה פאקינג יודע איפה תחתוני המזל שלי?!" צעק לי דור מהקומה מלמטה.
נשענתי על ‏המעקה והבטתי בו ‏מלמעלה.
"‏למה נראה לך לעזאזל שאני אדע איפה התחתונים שלך?!" צעקתי לעברו ורמתי גבה.
דור צחקק וקרץ לעברי,"סתם פעם קודמת ‏הלוואת ממני חולצה אז חשבתי שלקחת גם את התחתונים שלי"
"לך ‏תזדיין" נהמתי.
זה מה שחסר לי עכשיו לקחת את התחתונים ‏המסריחים שלו.
צעדים נשמעו פתאום מכיוון המדרגות,הטתי את ראשי לשם וראיתי את קמילה עולה לקומה העליונה.
כשהיא הרימה את מבטה סוף סוף מהטלפון שלה היא קלטה פתאום שאני בוהה בה אך היא ברחה ממבטי וחזרה להטלפון שלה כאילו לא הייתי שם,היא חלפה במהירות על פניי.
ככה היא רוצה לשחק? הבנתי אותה לגמרי.
לא מספיק לה שהיא ברחה ממני בלי שום הסבר מוקדם יותר בבוקר והיא עכשיו עושה את זה שוב.
פשוט לא יאומן!
אבל בסדר גמור עכשיו שאני יודע שהיא נמשכת אליי,אני הולך לחסל אותה לגמרי.
קמילה מתקדמת אל חדרה בלי להרים פעם אחת את ראשה מהטלפון ואני הולך אחריה.
כשהיא מגיעה היא נכנסת פנימה ובאה לסגור אחרייה את הדלת אך אני עוצר את הדלת מלהיסגר ונכנס גם כן פנימה.
קמילה מסתובבת אלי ומסתכלת עליי במבט מבוהל.
"מה אתה עושה? צא מפה" היא מניחה את כפות ידייה על חזי ומנסה להזיז אותי לאחור אך אני אחזתי במפרקי ידיה והרמתי אותן מעל ראשה ואז הצמדתי אותה אל הקיר מאחוריה.
"מ-מה אתה עושה?!" קולה נשבר והיא רעדה מתחת למגעי.
"מה קורה איתך?! למה את מפחדת ממני כל כך?" עיניה נפערות והיא ניסתה להשתחרר מאחיזה שלי.
"אני לא מפחדת ממך" היא נשכה את שפתייה ונראתה מפוחדת.
היא כן מפחדת ממני.
"טום,בבקשה תשחרר אותי" היא לחשה ושפתיה התחילו לרעוד כאילו היא הולכת לבכות בכל רגע.
שחררתי את ידייה ולקחתי צעד אחד לאחור.
"קמילה..." הרמתי את ידיי אליה אך היא נצמדה יותר אל הקיר.
"בבקשה תצא מפה. בבקשה" דמעה חמקה מעיניה והרגשתי פתאום כמו חרא של בנאדם.
אם היא לא מפחדת ממני כמו שהיא אומרת,היא בהחלטת מפחדת ממשהו.
אני מהנהן ויוצא מחדרה.
מישהו עשה לה משהו,אני בטוח בזה.
כי אין מצב בעולם שהיא תגיב ככה בכל פעם שאני נוגע בה.
היא פוחדת ויותר גרוע היא נראית ‏מעוותת.
אני חייב לגלות מה קרה לה ומי העז לגעת בה בכלל.