צלילי המאפיה: קולו של טום. ספר שני.

פרק 36

טום

"מה את פאקינג לא מבינה?! אני חייב לדעת מה מספר החדר של קמילה ונטורה!" נהמתי על עובדת הקבלה.
אחרי שקמילה ברחה מהמועדון,מיהרתי גם אני לתפוס מונית אחריה אך עד שתפסתי אחת לקח לי 20 דקות ולה זה נתן את הזמן לעזוב את החדר שלנו ולקחת חדר אחר לעצמה.
אני כבר יותר משעה ‏מתווכח עם עובדת קבלה שתתן לי את מספר החדר שלה אך היא חוזרת על אותו משפט כל הזמן.
"אני מצטערת,מר מוריס. אבל מיס ונטורה ‏בקשה במפורש לא לתת מספר חדר שלה" אני נשבע שאני ‏הרצח פה מישהו היום.
‏והבן אדם הראשון שאני חושב עליו זה פיירו.
אידיוט שיכור אחד!
הוא פשוט לא יכול לסתום את הפה שלו.
"זוז" דורש רפאל.
אני שונא את זה שהוא חושב כל הזמן שהוא יכול ‏להשיג כל דבר תוך שנייה.
אני לא זז ‏אפילו מילימטר אך לרפאל זה לא מזיז,הוא דוחף אותי עם כתפו בגסות ושולף את האקדח שלו מהנרתיק ומכוון אותו לראשה של עובדת הקבלה.
עיניה נפערות מפחד והיא מתחילה לרעוד.
"אני מאוד ‏ממליץ לך עכשיו לתת לי את מספר החדר של קמילה ונטורה לפני שאני ‏תוקע לך כדור בין העיניים" נוהם רפאל.
"רפאל,מה אתה עושה,לעזאזל?!" מתעצבנת עליו דריה אך רפאל לא מזיז ‏את האקדח מראשה של הבחורה.
"אני עושה את מה שאני רוצה,מיו אנג'לו. כמו פאקינג תמיד" הוא עונה לה בטון קר.
פאק.
מישהו פה לא יקבל היום.
דריה ‏מביטה בו במבט מאיים והיא נראית רותחת מעצבים.
"אין שום בעיה,מר ונטורה. מספר החדר הוא 456" הבחורה אומרת בקול רועד ובולעת רוק בקול.
אני ‏לא מוסיף עוד מילה וחולף על פני כולם לכיוון המעלית.
אני לוחץ על הכפתור בכוח עד שאני כמעט שובר אותו.
"פאק" אני ממלמל לעצמי ומעביר את ידי בשערי.
מה אני הולך לעשות עכשיו? מה אני פאקינג יגיד לה?
אם היא בכלל תרצה להקשיב לי?
טוב זה לא משנה כי אני לא הולך לשום מקום עד שהיא לא שומעת מה יש לי לומר גם אם זה אומר שהיא לא תרצה אותי אחריי זה.
אפילו שאני לא יכול לחיות בלעדיה היא כל בשבילי.
אני לא יכול לוותר עליה.
פאק!
דלתות המעלית נפתחות סוף סוף אך שאני בא להיכנס מישהו עם כיסא גלגלים נתקע ברגלי.
אני מרים את מבטי עליו ומביט בו מבט חודר אך הגבר לא מסתכל לי אך אני רואה שהוא חובש כובע שחור וראשו נוטה למטה.
"היי! תסתכל לאיפה אתה הולך!" אני נוהם אך הוא ממהר לחלוף על פניי במהירות.
אני מביט אל הבחורה שיושבת על הכיסא אך לא רואה את פניה כי הן מכוסות בבד ‏צבעוני סביב ראשה.
מה זה היה, לעזאזל?!
אני נכנס בעצבים אל המעלית ומטיח את ידי על כפתור הקומה 15.
בזמן ש‏המעלית עולה אני נשען על הקיר מאחורי ומנסה להבין למה הגבר הזה נראה לי כזה מוכר.
אולי אני סתם מדמיין.
דלתות המעלית נפתחות,אני יוצא ממנה וממהר אל החדרה של קמילה.
כשאני מגיע לשם אני מתחיל לדפוק בחוזקה על הדלת וצועק לה.
"קמילה! תפתחי את הדלת מיד!!" הדלת לא נפתחת ואני מתחיל להתעצבן יותר.
"אם את לא תפתחי אותה תוך שלוש שניות אני שובר אותה!" אני צורח.
אני מצמיד את אוזני על הדלת בשביל לשמוע משהו אך שקט נשמע בצד השני של הדלת.
"שלגיה,בבקשה. את חייבת להקשיב לי" אני מצמיד את מצחי אל הדלת ומתחנן.
ואני בחיים לא מתחנן אבל אני לא רוצה ‏לאבד אותה,היא הכל בשבילי.
נשמע דלת נפתחת מאחוריי,"אדוני,שתיים וחצי בלילה עכשיו. בבקשה תפסיק לצעוק." אומרת אישה מבוגרת מאחוריי.
"מצטער לא ‏התכוונתי להעיר אף אחד." אני לוחש אך לא מזיז את ראשי מדלת של קמילה.
פתאום אני מרגיש יד נחה על כתפי ואני מטה את ראשי אליה.
המבוגרת נראית בת חמישים ומשהו עם פסים לבנים בשיערה האסוף.
"אתה סתם עומד פה,חמוד. איזה גבר אחד לקחת אותה מפה בכיסא גלגלים" עיניי נפערות ואני ישר נעמד דום.
אני מרגיש את דמי מתחמם מרוב כעס.
"מה?! על מה את מדברת?" שאלתי בלחץ ותפסתי את כתפייה.
"אממ... היו צעקות מחדר לפני זמן מה ורציתי לראות אם הכל בסדר אך ברגע שפתחתי את הדלת ראיתי גבר לוקח את הבחורה בכיסא גלגלים לעבר המעלית. חשבתי שקרה לה משהו ואז בואו לעזור לה" אומרת המבוגרת בקול רועד.
כיסא גלגלים?!
גבר מוכר!! פאק!!
"בן זונה!!" אני משחרר את המבוגרת ורץ במהירות אל המעלית ובדרך מחייג לרפאל.
"הלו"
"הוא לקח אותה! ארתור,הבן זונה הזה היה כאן!" אני נוהם בכעס.
"מה?! על מה לעזאזל אתה מדבר?!" צועק רפאל בצד השני.
"איזה מבוגרת אחת אמרה לי עכשיו שאיזה גבר לקח את קמילה מפה בכיסא גלגלים! הוא לקח את הבחורה שלי!" אני שואג.
"פאק! אני עכשיו מברר עם חוליו.  אני הולך להרוג אותו! איך הוא לא שם לב עליו!" רפאל שואג בחזרה ומנתק את השיחה.
אני לא מאמין היא הייתה ממש מול עיניים שלי ואני לא ראיתי אותה.
איך לא זיהיתי את הבחורה שלי,את האישה שלי!!
איך?!
אני הולכת לקבור את הבן זונה הזה!
יש לו הרבה אומץ לעקוב אחריה עד לפה ואז לחטוף את הבחורה שלי!
שלגיה,אני בא להציל אותך.
בבקשה תישארי חזקה.