צלילי המאפיה: קולו של טום. ספר שני.

פרק 21

קמילה

שכבתי במיטה הגדולה שלי ורק נעצתי מבט על אדן החלון.
בעוד שלוש שעות בדיוק טום אמור להופיע וגם אני אמורה להיות שם איתם בשביל לשמור עליו מלא לעשות שטויות.
אך איך אני יכולה לעשות את זה שאני פשוט לא מסוגלת להסתכל עליו.
אני פשוט לא מאמינה שהוא אמר לי דברים כאלה היום.
רציתי ממש לרצוח אותו אך גם רציתי לנשק אותו.
ופאקינג אין לי מושג למה.
צלצול טלפון קטע את מחשבותיי.
הרמתי את מבטי אל הטלפון שלי שנמצא על השידה והשם של פיירו הופיע עליו.
פיירו? למה שהוא יחפש אותי עכשיו?
הרמתי את הטלפון ועניתי.
"הלו"
"תרדי למטה" הוא ציווה.
בלבול תקף אותי.
"מה? על מה אתה מדבר?" שאלתי.
"אני מול המלון שלך,קימי. תרדי למטה ‏עכשיו" אמר ונתק את השיחה.
הרחקתי את הטלפון מאוזני והסתכלתי עליו.
מה זה היה עכשיו,לעזאזל?
קמתי מהמיטה,התקדמתי אל החלון והבטתי למטה.
עיניי נפערו כשהן קלטו את פיירו שעון על האופנוע שלו.
שאלוהים יעזור לי,אח שלי באמת פה.
מיהרתי לנעול את נעליי ולצאת מהחדר.

אחרי כמה דקות כבר חציתי את הלובי כשמבטי לא יורד מאחי.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי.
"וואו. גם טוב לראות אותך,אחות קטנה. מה אם חיבוק או משהו?." משכתי בכתפי,התקדמתי עליו ונתתי לו חיבוק.
"ועכשיו מה אתה עושה פה?" שאלתי שוב.
"דריה רצתה לעשות הפתעה לטום. מחר יש להם יום הולדת או משהו כזה" פיירו גלגל את עיניו.
פיירו אף פעם לא אהב ימי הולדת ואני עד היום לא יודעת למה.
"יש לטום מחר יום הולדת? לא ידעתי את זה" אמרתי בלחש.
אני קצת מאוכזבת מזה שלא ידעתי ושהוא לא ספר לי.
לא שהוא חייב לי באמת משהו.
"טובבבב... אני לא יודע מה זה הפרצוף העצוב הזה אבל אנחנו חייבים לתקן את זה מיד!" אמר פיירו ומשך אותי לעבר האופנוע שלו.
פיירו עוזר לי להתיישב ‏מאחוריו,"תחזיקי בי חזק,קימי" הוא ציווה.
"טוב"
פיירו התחיל לנסוע ואני הנחתי את ראשי על גבו ועצמתי עיניים.
התגעגעתי לאחי מאוד אבל עדיין יציק לי הריב שלי ושל טום ממקודם.
למה אני לא מצליחה לשכוח ממנו לכמה דקות?
למה?
פיירו עצר מול האולם של המופע ואני מיד קפאתי.
לא רציתי להיות פה כי זה אומר שאני אראה את טום ואני עדיין לא מוכנה לזה.
"בואי" פיירו ירד מהאופנוע והושיט לי את ידו אך אני רק בהיתי בה.
"אני ישאר פה. לך אתה" פיירו הרים גבה לעברי ונראה מבולבל.
"מה קרה,קימי? מוריס עשה לך משהו לא במקום? כי אם כן אני יהרוג אותו בלי לחשוב פעמיים" איים פיירו.
אני ידעתי את זה שהוא לא צוחק כי הוא בהחלט יכל לעשות את זה.
"לא. זה כלום,באמת"
"בולשיט. משהו בהחלט קורה פה ואני רוצה לדעת מה זה" התקש פיירו.
"טוב אני אכנס איתך. רק תפסיק לחקור" אמרתי וירדתי מהאופנוע שלו.
פיירו אחז בידי והוביל אותי אל הדלתות הגדולות.
כבר נשמעו צרחות של מעריצים מתוך האולם וליבי התחיל לדפוק במהירות.
פיירו רכן פתאום ליד אוזני ולחש,"שיהיה לך ברור אני עדיין לא מוותר לך" ברור שאתה לא.
גלגלתי לעברו עיניים צחקתי מהמבט המשועשע שלו.
אחרי כמה דקות פיירו הכניס אותי לחדר גדול ושבו כל חברי הלהקה היו חוץ מטום אך דריה ורפאל היו שם וגם אנטוניו הקטן.
"קמילה! כמה טוב לראות אותך שוב" דריה מהירה לעברי וחיבקה אותי חזק.
החזרתי לה חיבוק משלי ומעבר לכתפיה רפאל הנהן אליי לשלום כי הוא החזיק את אנטוניו ולא יכל לחבק אותי כרגע.
לא שזה קרה אף פעם או משהו כזה.
חוץ מזה שאח שלי אף פעם לא מראה את רגשותיו הציבור רק לדריה.
החזרתי לו הנהון והתנתקתי מחיבוק של דריה.
"איך את?" שאלה.
"בסדר. אני מהנהנת מאוד ‏בינתיים להסתובב ‏באירופה גם אם זה רק המקום השני שלנו בו וגם שחייתי כאן שלוש שנים. אבל אני בסדר" חייכתי עליה.
"לא לזה התכוונתי." היא לחשה.
"מה קורה ‏בינך לבין טום? מילי אמרה שהיא תפסה אותכם מתנשקים" היא חייכה אלי חיוך ממזרי ואני מיד הסמקתי.
אני לא מאמינה שמילי ספרה לה את זה.
הו אלוהים איזו פדיחה.
"זה לא כמו שזה נשמע לך. טום ואני זה כלום. וגם רבנו אז אנחנו לא מדברים כרגע" אמרתי.
"באמת? על מה רבתם פעם?" דריה כבר לא נראתה מופתעת מי זה כי אני וטום תמיד רבנו גם לפני סיבוב ההופעות הזה אך עדיין הרגשתי שהיה שם ‏שינוי כלשהו.
כנראה זה רק הדמיון שלי.
"סתם. אח שלך פשוט אידיוט" אמרתי במרמור.
"אתם פשוט משהו,אהה. אתם אף פעם לא מסוגלים לא לריב?" אומרת דריה ומשלבת את זרועותיה על חזה.
"קדימה חברים,אתם צריכים לעלות לבמה. קמילה,תקראי לטום" אומר מרקוס.
"אבל אני—"
"בלי אבל. לכי עכשיו" נאנחתי.
אי אפשר שלא לראות את הבחור הזה לא משנה מה,כאילו היקום עושה לי ‏בכוונה.
"טוב" מלמלתי וחלפתי על פני כולם.
כשהגעתי לחדרו של טום ‏התלבטתי אם לדפוק על הדלת או פשוט לפתוח אותה.
אחזתי בסוף בידית אך קול מזמר עצר בעדי מלפתוח אותה.
הצמדתי את אוזני אל הדלת והקשבתי לטום שר.
"היא תמיד הייתה שם אבל אף פעם לא ראיתי אותה....
לא משנה מה אמרו עליה היא תמיד עמדה על שלה....
היא יפה בעלת עיניי דבש ושיער בצבע שחור כמו הלילה.
זאת הייתה שלגיה שלי,כן ,כן. שלגיה שלי...."
ליבי עצר מלכת....
טום שר עליי? לא אין מצב.
אין מצב שהוא כתב עלי שיר,נכון?
עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק.
פקחתי אותן שוב לבסוף החלטתי לדפוק על דלתו.
דפקתי פעמיים ומיד נהיה שקט בצד השני של הדלת.
"מי זה?!" צעק טום.
"זאת אני" אמרתי אך דיי בשקט.
רעש של צעדים נשמעו והדלת נפתח פתאום.
הרמתי את מבטי אל טום והוא הביט בי אך לא הצלחתי לפענח את מבטו.
"מה את עושה פה? לא חזרת למלון?" הוא שאלה אך הפעם לא בקרירות.
"אהה,פתאום אתה כן מכיר אותי?" התגרתי בו.
טום חייך והנידה בראשו בשעשוע.
"איך אני יכול שלא להכיר אותך,שלגיה?" הוא אמר בקול ‏מחוספס וסקסי.
מצמצתי מספר פעמים ולא הבנתי כבר מה הולך פה.
קודם הוא מתנהג אלי כמו חרא ועכשיו הוא מפלרטט איתי? 
מה נכנס בו?
עמדתי שם בלי להוציא מילה מפי כי פשוט לא ידעתי מה להגיד לו כבר.
"בואי" טום אחז בידי ומשך אותי לתוך החדר וסגר את הדלת אחרינו.
"יש לי שאלה לשאול אותך,אבל תהיי כנה איתי" הוא אמר פתאום.
"פתאום יש לך גם שאלה אליי? לא חושבת ואני ממש לא היה כנה איתך. אתה צריך לצאת עכשיו להופיע. אז תסלח לי אבל אני צריכה לצאת מפה" באתי לחלוף על פניו אך הוא פתאום אחז בידי וסובב אותי חזרה עליו עד שהוא היה סנטימטר מפניי.
הנשמה שלי נהייתה כבדה ולא יציבה.
יכולתי להריח את ריחו הנפלא ולהרגיש את הנשימות שלו על שפתיי.
"טום, מה קור—"
"עקבו אחרייך היום" הוא אמר בטון עצבני.
"מה?" עיניי נפערו.
"מה זאת אומרת,עקבו אחריי? איך אתה יודע את זה?" שאלתי.
"בצהריים שרבת עם השומר של האולם. ראיתי גבר חשוד שנעץ בך מבטים מוזרים. בגלל זה רבתי איתך היום בשביל לבדוק שאני לא ‏טועה" אני מפחדת לשאול את השאלה שעומדת לי על קץ הלשון אבל לבסוף אני עושה את זה.
"איך הוא היה נראה?" שאלתי כשקולי רעד.
"הוא היה מבוגר. שיער חום,עיניים כחולות ולסת מרובעת" קפאתי פשוט קפאתי.
ארתור עקב אחרי! איך לעזאזל הוא ידע שאני בלונדון?! מה הוא שוב רוצה ממני?!
דמעות זרמו מעיניי בלי שליטה אך הגת לא יצא מפי.
הרגשתי פתאום כפות ידיים על פניי והצלחתי רק להזיז את עיניי אל טום.
"מה קורה פה,שלגיה?! למה את בוכה ככה?! קמילה?!" טום נהיה לא נינוח והתחיל להתעצבן.
אני לא יכולה לספר לו האחים שלי ממש פה ואני פשוט לא יכולה לספר לאף אחד.
גם יכול להיות שאף אחד לא יאמין לי בכלל.
גם מי בכלל יעז לגעת באחות של קאפו,נכון? אבל זה קרה אחרי הכל!
גופי התחיל לרעוד ללא שליטה אך לפתע טום הצמיד את מצחו אל מצחי וניסה להרגיע אותי.
"ששש... שלגיה. אני פה. שששש... הכל בסדר. אני מבטיח לך" הוא לחש וליטף את גבי.
קברתי את פניי בשקע צווארו והתפרקתי לגמרי.
זהו אני לא יכולה לשמור את זה יותר בבטן,טום כבר יודע שמשהו קרה ואני כבר לא יכולה להסתיר ממנו את זה. אני חייבת להסביר לו מה זה כי הוא בחיים לא יפסיק לחקור אותי.
אחרי כמה דקות הבכי שלי התחיל להירגע,טום חפן את פניי וניגב את הדמעות שלי.
"את רוצה לשבת? לשתות משהו?" הוא שאל בלחש.
הנהנתי כבר לא אכפת לי מכלום יותר.
גם אם טום ידע את האמת אליי הוא בטח ‏יגעל ממני אבל ממש לא היה לי אכפת יותר.
טום הושיב אותי על הספה והושיט לי בקבוק מים.
לגמתי מהבקבוק בידיים רועדות ורוקנתי את כולו.
"מה קורה,שלגיה? אני באמת רוצה לעזור לך" טום אוחז בידיי ומקרב אותן לפיו ונושק להן.
חום מציף את גופי אך ידיי עדיין רעדו.
"א-אני ני-ני-אנס—"
"מה קורה,טום?! אתה חייב לעלות כבר לבמה!!" מרקוס מתפרץ לחדר ונראה כועס מאוד.
אני מיד מתכווצת בגלל שזה היה טעות שלי שטום מאחר.
"עוף מפה,עכשיו!!" טום נוהם עליו אך בדיוק דריה מופיעה מאחוריי מרקוס.
"מה קורה,פה? למה קמילה בוכה?!" דריה מהירה אליי ומתיישבת מיד על השולחן שמולי.
"דריה.... אני צריך שנייה עם קמילה. את יכול—"
"לא. אני לא יכולה. ואתה צריך לצאת עכשיו. אני אשאר פה עם קמילה"  מתעקשת דריה.
טום נאנח ומעביר יד בשערו ומבלגן אותו עוד יותר.
הוא מביט בי בדאגה אך אני מנסה לחייך לעברו חיוך קטן.
"לך. ‏אני אהיה פה. נדבר אחר כך" לחשתי.
טום רכן קדימה עד שהוא היה סנטימטר מפי,"חסר לך שלא" הוא אמר נגד שפתיי ועצמיד נשיקה קטנה על להן.
טום קם והלך לכיוון הדלת כשעל הדרך הוא אוחז בזרועו של מרקוס וגורר גם אותו אל מחוץ לחדר.
‏מבטי חזר לדריה שנראת עכשיו המומה לגמרי,מה שגורם לי לקלוט שטום נישק אותי ממש מולה.
"מה זה היה,לעזאזל? טום נישק אותך עכשיו או שדמיינתי?!" דריה שפשפה את עיניה בחוזקה ואז מצמצה מספר פעמיים.
הנחתי יד רועד על שפתיי ושכחתי לגמרי ממה שקרה לפני שטום נישק אותי.
"זה באמת קרה" לחשתי.
"וזהו פעם ראשונה שאני רואה את טום מנשק בחורה לפני שהוא יוצא להופעה. זה אף פעם לא קרה ואני מכירה טוב את אחי. ‏העיקר אמרת שלא קורה ביניכם כלום,אהה" אומרת דריה ונועצת בי מבט מוזר.
לפחות היא חושבת על זה ולא שואלת אותי למה בכיתי מקודם כי איתה לא ידעתי איך להתמודד.