צלילי המאפיה: קולו של טום. ספר שני.

פרק25

טום

"מחר בשמונה פאקינג בבוקר. אני רוצה לראות את כולם ‏בלובי של המלון! זה ברור?" מרקוס פאקינג אעיר את כולנו ב-6:30 בבוקר רק בשביל להגיד לנו שיש לנו טיסה מחר לברלין אחר הצהריים.
אני פאקינג גמור ומותש ברמות בגלל אתמול בערב.
לא מספיק שגם לא הייתי לבד עם קמילה בסוף.
הייתי חייב לשמוע את הבכי של מילי פאקינג כל הלילה ועד עכשיו היא לא מוכנה לספר לי מה קרה לה,לעזאזל.
עיניי לא עזבו את קמילה שישבה בצד השני של הספה אך היא לא מביטה בי בכלל.
זה כאילו מרגיש לי שהיא מתחמקת ממבטי.
וזה פאקינג משגע אותי.
"אנחנו לא אמורים לטוס לשם רק עוד יומיים? מה פתאום יש לנו טיסה להיום?" שאל מארק ושלב את זרועותיו על חזהו.
"נכון. היה אמור להיות לכם שני הופעות בלונדון אך הופעה אחת ‏התבטלה. ממה שהבנתי מג'יק היה ‏בלאגן רציני בין המעריצים אחר ההופעה של אתמול באיזה מועדון והחליטו לבטל את הופעה של מחר." פאקינג לא יאומן.
מה נכנס באנשים אלה.
"מה קרה שם?" שאלה מילי אך קולה נשמע עייף מאוד.
קמילה נתקה סוף סוף את מבטה ממרקוס ומבטה ‏אצטלב עם מבטי.
מבטה היה מודאג כשהיא הביטה בי.
היא בטח חושבת שאני מבואס בגלל שהמופעה התבטל,הייתי אמור להיות מבואס אך אני בכלל לא מרגיש ככה וזה פאקינג מוזר.
כל החיים שלי היו קשורים להופעות אלה ולמוזיקה אך פתאום הרגשה של הקלה ‏התפשט בחזי.
פאקינג מוזר.
"אני חושב שאת יודעת מה קרה שם,מילי. את היית במועדון הזה כמו כולם,לא?" נאלצתי לנתק את מבטי מקמילה ופניתי ישר אל מילי.
פניה הסמיקו,היא נראתה עצובה ושקטה שוב.
מה קרה לעזאזל המועדון הזה?!
"מה קרה שם?" שאלתי את מרקוס.
מרקוס הרים לעברי גבה ונראה מבולבל.
"מה זאת אומרת? אתה לא הייתה שם?"
"לא" עניתי בכעס.
"מה? ממתי אתה לא הולך למועדונים?!" מרקוס נראה מופתע מאוד.
הוא די צודק אף פעם לא הפסדתי חוגגות של אחרי ההופעות אך לא רציתי לעזוב את קמילה אתמול לבד אז נשארתי.
"מה זה חשוב עכשיו? אתה מוכן לספר לי מה קרה שם" נהמתי.
בזווית עין ראיתי את קמילה ומילי קופצות במקום בגלל צעקה שלי.
מה אני יכול לעשות נהייתי כבר עצבני. למה אף אחד פאקינג לא מדבר פה?!
"דברו כבר,לעזאזל!" דרשתי.
שלחתי מבט אל דור אך הוא נשאר שקט ועצבני,אז עברתי למארק.
מארק בא לפתוח את הפה אך מילי הניחה את ידה על זרועו והוא שתק.
פאק,מה הם מסתירים? אני באמת כבר לא מבין מה קורה פה.
"מרקוס! אני מקווה מאוד שאתה תתחיל לדבר פה. כי אם לא אני באמת יעבד את זה עכשיו" הבטתי במרקוס במבט חודר ויכולתי לראות אותו מתחיל לרעוד.
"אני מצטער,טום. אך אני לא יכול להגיד יותר מי זה" קולו רעד.
עברתי את אצבעותיי ‏בשערי והנדתי בראשי בתסכול.
אני חושב שזה פעם ראשונה בחיים שחברים שלי מסתירים ממני משהו.
פאקינג לא יאמון.
קמתי מהספה,לקחתי את חפיסת סיגריות של דור מהשולחן,"אני חייב סיגריה. אני מקווה מאוד בשבילכם, כשאני חוזר מישהו ממכם יתחיל לדבר" הסתובבתי משם לא חיכיתי עוד שנייה בשביל להקשיב לעוד מישהו שם.
דחפתי את הדלת של היציאה האחורית.
רוח קרה עפה על פניי כשהייתי סוף סוף בחוץ.
נשענתי על קיר הלבנים,עצמתי עיניים ונשמתי עמוק.
איך הגענו למצב הזה שהחברים הכי טובים שלי לא מספרים לי דברים?
מה הסיפור שלהם?
פקחתי את עיניי,הוצאתי סיגריה אחת מחפירה והדלקתי אותה.
שאפתי ממנה ארוכות ופתאום תחושה של רוגע תקפה את גופי.
פאק.
אני יודע שלא כדאי לי לעשן אבל הייתי חייב את זה עכשיו.
בזוויות העין ראיתי את הדלת נפתחת לידי,עף לבחוץ שיער שחור וארוך.
כף יד קטנה שאני מכיר מצויין תפס את שיער באוויר והזיז אותו מעבר לכתפה של קמילה.
עיניה הדבש שלה הביטו בי בדאגה וגופה הקטן התחיל לרעוד בגלל הקור שבחוץ.
"תכנסי פנימה,שלגיה. קר נורא בחוץ" אמרתי ושאפתי שוב מהסיגריה.
"בגלל זה הבאתי לך את ג׳קט שלך. אתה לא נורמלי שאתה לובש בחולצה קצרה ועוד בקור הזה" עיניה של קמילה עברו על גופי ואז חזרו אל פניי.
זרקתי את הסיגריה אל הרצפה,דרכתי עליה והסתובבתי בחזרה אל קמילה.
לקחתי ממנה את הג׳קט שלי אך במקום ללבוש אותו הנחתי אותו על כתפייה הקטנות וקרבתי אותה עליי.
"את לא לבושה מספיק" אמרתי לה עם חיוך ממזרי על פניי.
ידעתי שזה מה שיגרום לה לחייך וצדקתי.
קמילה חייכה אלי חיוך קטן ונתנה לי מכה קטנה על חזה.
"מי שמדבר" היא מלמלה.
היא הסמיקה וזה גרם לה לראות הכי חמודה בעולם.
פאק. שמישהו יהרוג אותי עכשיו!
אני חושב שאני באמת מתאהב בה,מי פאקינג היה מאמין?!
שאני טום מוריס ‏התאהב בנסיכת המאפיה הקטנה הזאת?
"טום,הכל בסדר? אתה מסתכל עלי מוזר" קמילה אומרת במבוכה ומזיזה את שיערה מפנייה אל מאחורי אוזנה.
חפנתי את פנייה ורכנתי קרוב אליה עד ששפתיי היו קרובות אל שפתייה.
"את נראית טוב כשאת לובשת את הג׳קט שלי" לחשתי נגד שפתייה.
קמילה נשכה את שפתייה האדומות אך עיניה הסתכלו בעיניי.
ראיתי ניצוץ בתוך ואולי גם התרגשות אבל בהחלט הרגשתי את הדופק שלה מייץ.
"טום,אני חושבת כדאי לנו לחזור פנימה" קולה רעד כשהיא אמרה את זה אך אני יכולתי לראות בעיניים שלה שהיא לא רוצה שנכנס עכשיו פנימה.
אני לא עונה לה. במקום זה אני מנשק אותה עד שהיא חסרת נשימה, הלשון שלי מגששת ביסודיות בפה המענג שלה. פאק, אני לא לא יכול לשבוע ממנה. ההרגשה הזאת מהממת כל כך, עד שזה כמעט כואב.
גבה של קמילה פוגש את קיר הלבנים מאחוריה ואני מניח יד אחת על הקיר ליד ראשה ויד שנייה על מותנה,אך לא מעיז לעזוב את פיה.
אני דוחף את אגני אל אגנה וגנחה קטנה יוצאת מפיה הקטן.
פאק.
אני בהחלט הולך למות כאן אם זה ימשיך ככה.
אני מת כבר להיות בתוכה,אני כבר לא יכול לעמוד בזה יותר.
התנתקתי משפתייה אך לא ‏התרחקתי ממנה.
"את כל כך יפה," מלמלתי ועברתי את אגודלי על השפה התחתונה שלה. "חשבתי שאת שונאת אותי." "שנאתי," היא אמרה בהיסוס.
חייכתי אליה, המראה שלה חמם אותי מבפנים. "גם אני שנאתי אותך." לחשתי.
"למה?" היא שאלה בשקט.
"אף פעם לא עשיתי לך כלום." היא המשיכה.
חייכתי חיוך קטן נגד שפתייה ואמרתי,"פה את טועה,שלגיה." אמרתי בקול עמוק וצרוד.
רעד עבר בגופה הקטן וקמילה לא העיזה להזיז את עיניה מעיניי.
"מה עשיתי?" קולה נהיה חלש ורועד.
"גנבת לי את הלב" עניתי.
עיניה של קמילה נפערו,חזה שלה עלה וירד במהירות והנשימה שלה נעשתה כבדה.
"מה?" היא אמרה כמעט ללא קולה.
חפנתי את פנייה,"מה ששמעת,שלגיה. גנבת את ליבי ביום הראשון שראיתי אותך" מה שהיה לגמרי נכון אך בחיים לא יכולתי ‏להודות בזה,כי הייתי פאקינג פחדן ודפוק בראש.
הבחורה הזאת הורגת אותי ואני פשוט לא יכול להיות דקה ‏בלעדיה אפילו שהיא קרובה לאחים הדפוקים שלה ולמאפיה עצמה.
זה פאקינג לא אכפת לי יותר.
"טום... א-ני... א-ני...." דמעות הופיעו פתאום בעיניה והתחילו לרדת במהירות וגופה התחיל לרעוד.
טוב,זה ממש לא התגובה שציפיתי לה.
"קמילה,מה קרה?" ניגבתי את הדמעות שלה בעזרת אגודלי.
"א-תה ל-ל-א יכול להיות אי-תי" היא התחילה לגמגם ולבכות חזק יותר.
"זה קשור לאחים שלך?! למאפיה?! כי זה באמת לא מעניין אותי!" התחלתי להתעצבן כי אחים הדפוקים שלה חושבים שהם יכולים גם להחליט לה עם מי היא אמורה להיות?!
אין פאקינג מצב שאני נותן לזה לקרות.
אך פתאום קמילה הנידה את ראשה בשלילי.
"אז מה זה,שלגיה. כי אני בהחלט יכו-"
"אנסו אותי! אנסו אותי,טום. הגוף שלי דוחה! אתה... אתה לא תוכל לעמוד בזה" רגלייה של קמילה התחילו לקרוס והיא נפלה על הרצפה ואני ממש אחרייה אך גופי קפאה לגמרי.
היא אמרה עכשיו שהיא נאנסה? קמילה ונטורה נאנסה?!
אחות של הקאפו.
נסיכת המאפיה.
מה לעזאזל?! מי העז לגעת בה?!!
מצמצתי בשביל להתעורר מההלם ואחזתי ישר את בכפתייה של קמילה והסתכלתי לתוך עיניה הנפוחות.
"מי זה?! מי החרא שעשה לך את זה?! קמילה! תתחילי לדבר ועכשיו!!" נהמתי.
אני עוד שנייה מאבד את זה,אם חשבתי שחברים שלי מסתירים ממני משהו זה בטוח לא מתקרב לזה.
מי החרא שהעז לגעת בבחורה שלי ועוד לאנוס אותה?!
"טום,אני לא יכולה. אני פשוט לא יכולה להגיד לך" קולה רעד נורא וגם גופה.
משכתי אותה אל חזי וחיבקתי אותה הכי חזק שאני יכול.
"בבקשה,שלגיה. בבקשה תגידי לי" התחננתי אליה.
נישקתי למצחה ואז לעיניה ומשם לשפתייה.
קמילה נשמעה עמוק והרימה את מביטה אלי.
"רק בבקשה אל תגיד כלום לאחים שלי. תבטיח לי,טום" פאק,איך אפשר להבטיח כזה דבר?
איך היא לא סיפרה להם כל דבר הזה?!
אם דריה הייתה עוב—
לא אני פשוט לא מסוגל לחשוב על זה אפילו.
כל הגוף שלי רותח מרוב מעצבים.
"אני מבטיח,שלגיה. רק בבקשה תגידי לי מי זה"
"זה היה המורה שלי. המורה שלי לכימיה" ידיי פשוט קפאו על כתפייה וגם גופי.
המורה שלה! פאקינג המורה שלה!!!
בן זונה!!
אני הולך להרוג את הבן זונה הזה!
"שם" דרשתי.
"טום..."
"שם,קמילה. עכשיו!" קמילה עצמה את עיניה ולחשה,"ארתור מורגן" אז זה השם של הזבל,ארתור מורגן.
אתה הולך למות בקרוב ואני יהיה זה שיהרוג אותך במו ידיי.