צלילי המאפיה: קולו של טום. ספר שני.

פרק 13

קמילה
לפני שנתיים.

"את מוכנה?" אני לובשת את חולצת טי בצבע שחור ומסתובב להביט באוליביה.
"כן. בואי נלך" אוליביה פותח את הדלת של החדר שלנו ואנחנו יוצאות למסדרון ארוך.
"נכון שהפרופסור החדש לכימיה חתיך רצח?!" צווחה אוליביה.
חייכתי אליה חיוך קטן,"הוא בסדר"
"בסדר? הוא יותר מבסדר! רק מלהסתכל עליו אני נהיית רטובה" היא אומרת את זה כשיש לה מבט מאוהב על פנים.
אני מצחקקת מתגובה שלה,"איכס,אוליביה. זה המורה שלנו" אוליביה ציחקקה ומשכה בכתפיה,"לא אכפת לי. הוא גבר. גבר מושך מאוד והייתי עושה אותו" היא אומרת ‏בגאווה. 
אני מגלגל לעברה עיניים.
"היי. אוליב,טינה" מברכת אותנו מריה כשהיא חולפת על פנינו.
"היי" אני ואוליביה אומרות לה ביחד.
"זה כל כך מוזר שכולם קוראים לך בשם זה" אני מושכת בכתפי, "אם אני רוצה לחיות בשקט ‏בקמפוס הזה אני חייבת להיות מישהי אחרת לגמרי. אני לא רוצה שאף אחד ידע שאני אחותו של קאפו" אני לוחשת לה.
רק אוליביה יודעת מי אני באמת וככה זה ישאר.
אני ואחים שלי הגענו להסכם שאני לא רוצה שאף אחד ידע מי אני ומאיפה אני באה.
אבל רפאל אמר לי שעדיין היו שומרים ‏שישמרו עליי מרחוק.
אתם בטח אומרים איך זה אפשרי שאף אחד לא מכיר אותי באמת,אז ככה, אף אחד בעולם הזה לא מכיר את קמילה ונטורה ולמה? כי אחים שלי תמיד שמרו אותי בסוד מהעולם.
‏אף אחד לא יעז לצלם אותי כשאני לידם או סתם הולכת ברחוב.
רפאל היה ‏אחרי לזה שאף אחד לא ידע על קיומי חוץ מאנשי המאפיה ‏עצמם.

אנחנו יוצאת ממקום המגורים שלנו וממשיכות ללכת על שביל הגיש של ‏קמפוס אוליביה ממשיכה לשוחח על דברים אחרים עד שאנחנו מגיעות ‏לקמפוס ונכנסות לשיעור כימיה.
אני תופסת את מקומי ואוליביה מתיישבת לידי.
כשהיא יושבת,היא מוציאה מהתיק שלה ‏ערכאת איפור ומסדרת את האיפור שלה.
"מה את עושה?" אני לוחשת לה.
"מסדרת את האיפור שלי. אני צריכה להיות מושלמת בשביל ‏הפרופסור שלנו" היא קורצת לעברי וממשיכה לסדר את האיפור.
"את פשוט משוגעת" אני מצחקקת.
"נכון. משוגעת עליו" אוליביה מרימה את מבטה ‏מהמראה הקטנה שלה,אני ‏עוקבת אחרי מבטה ועיניי נוחתות על ‏הפרופסור שלנו,ארתור.
ארתור נכנס לכיתה ‏מכפתר את הז׳קט שלו ומתקדם אל שולחנו.
"כולם לשבת,בבקשה" הוא אמר בקול עמוק וגברי.
ארתור,באמת חתיך,עיניים כחולות ושיער חום שתמיד מסודר במקומו ולסת מרובעת ולא ‏לשכוח שהוא גם שרירי מאוד ויותר צעיר מכל הפרופסורים אחרים שלנו.
אך אף אחד מדברים אלה לא מושך אותי ואני באמת לא מבינה למה.
אף פעם לא שכחתי את טום מוריס,אותו לילה.
זה היה לפני שנה בדיוק ועדיין לא שכחתי ממנו ואיך שהוא טרף את פי.
אני תמיד עוקבת אחרי הלהקה שלו וכל פעם שאני רואה תמונה שלו עם שחקנית אחרת או ‏דוגמנית.
בא לי פשוט לצרוח מרוב קנאה.
איזה מזל יש להם שהוא נוגע בהן ככה.
"למה ארתור לא מוריד ממך את העיניים?" קולה של אוליביה מחזיר אותי ‏למציאות. "מה?" אני שואלת בבלבול.
"למה. ארתור. מסתכל. עלייך?" היא אומרת מילה במילה בשיניים חשוקות.
אני מביט אל הפרופסור שלנו והמבטים שלנו ‏מצטלבים מייד.
כשהוא קולט שאני גם מסתכל אליו,הוא מזיז את מבטו וחוזר ללמד בלי להסתכל אלי עוד פעם.
מה זה היה עכשיו?
ולמה זה הרגיש מטריד מאוד?
"אין לי מושג" אני לוחשת אל אוליביה.
אוליביה נועצת בי מבט אך מיד חוזרת להסתכל על ארתור.
השיעור ממשיך כרגיל אך ‏איכשהו אני מרגישה את מבטו של ארתור עלי בדי פעם.
אבל למה? למה הוא מביט בי מוזר כל כך.
אולי לבשתי משהו לא בסדר? אני מסתכלת על עצמי ובוחנת את הלבוש שלי.
הלבוש שלי מאוד צנוע אז אני לא מבינה מה הבעיה פה.
"נתראה בשיעור הבא שלנו" ארתור מסיים את השיעור וחוזר לשולחנו.
אני מתחילה להכניס את הדברים שלי לתיק,כשהכל בפנים אני מניחה אותו על כתפי והולכת אחריי אוליביה.
כשאנחנו מתקדמות אל הדלת מישהו קורא בשמי ואנחנו נעצרות.
"טינה,תוכלי בבקשה ‏להישאר לכמה דקות?" שואל הפרופסור שלנו.
אני מביט אל ארתור ואז מביט אל אוליביה,אוליביה מחזרה לי הנהון ואומרת שהיא תחכה לי מחוץ לכיתה.
"כן,אדוני" אני אומרת בלחש.
אוליביה יוצאת וארתור מביט בי במבט מוזר ולא ברור.
"טינה,לפי הרישומים שלי רשום לי שאת עדיין לא הגשת את העבודה שלך של השבוע האחרון" הוא אומר.
אני נושכת את שפתיי ומביטה בו.
שיט שכחתי לגמרי מעבודה הזאת,הראש שלי היה ממוקד רק באומנות ולא זכרתי בכלל שצריך להגיש עבודה בכימיה.
"אני מצטערת. שכחתי מזה לגמרי,אבל אני מבטיחה שאני יעבוד עליה היום בערב" ארתור הנהן והוריד מאפו את משקפיי ‏הראיה שלו והניח אותם על השולחן מאחוריו.
"טינה. כבר דיברתי איתך על זה לפני יומיים ואמרת לי את אותן מילים. אם קשה לך ‏עם החומר,אני יכול לצמיד לך תלמיד או שאת תהיה צריכה שיעורים נוספים איתי" ארתור מתקדם אלי אך משהו בנוכחות שלו לא מרגישה לי טובה.
אני אוחזת בחוזקה ברצועת התיק שלי ומסתכלת לתוך עיניו,"א-ני אמממ... אני יכולה ‏לשאול את אוליביה אם היא יכולה לעזור לי" לחשתי.
ארתור מניח את ידו על כתפי ולחץ עליה טיפה.
למה הוא נוגע בי? שום מורה לא עשה את זה בעבר.
"אם את צריכה עזרה במשהו אל תהססי לשאול אותי" הוא לחש קרוב אל פניי.
בלעתי את הגוש שנמצא בגרוני והנהנתי.
"ועוד משהו אחד. את צריכ—"

"קמילה! קמילה! קומי." אני קמה בבהלה וזיעה מכסה את גבי ואת מצחי.
חזי עולה ויורד במהירות ועיניי רטובות מדמעות.
"מה קרה לך?" קול גברי גורם לי להרים את מבטי עליו.
טום מביט בי במבט מודאג ומלטף את גבי.
"מה קרה?" לחשתי בקול צרוד.
"את צרחת באמצע שינה. חשבתי שקרה לך משהו" הוא לחש.
זה שוב קורה לי,סיוטים חוזרים אלי מחדש וכל בגלל המקום הזה.
"אני בסדר. אתה יכול ללכת עכשיו" טום מרים כוס מים מהשידה שליד המיטה והגיש לי אותו,לקחתי את כוס ממנו ולגמתי ממנה ארוכות.
"את לא נראית בסדר. את רוצה לדבר על זה?" הוא שאל.
"אני מעדיפה שלא. אתה יכול ללכת לישון עכשיו, יש לך הופעה מאוד חשוב בעוד כמה שעות" טום לא ‏מתווכח,הוא קם מהמיטה שלי אך המשיך להביט בי בדאגה.
"את בטוחה שאת בסדר? אני יכול ‏להישאר אם את רוצה" הוא באמת יעשה את זה בשבילי? אני לא יודעת מה ‏השתנה בו פתאום אבל אני אוהבת את הטום החדש והדואג.
"אתה לא חייב..." לחשתי והורדתי את מבטי אל הכוס שבידיי.
המיטה פתאום שקעה לצידי,הרמתי את מבטי וראיתי את טום נכנס מתחת לשמיכות.
"תשכבי" הוא ציווה.
מצמצתי מספר פעמיים ולא האמנתי שהוא באמת שנשאר פה ועוד בשבילי.
הנחתי את הכוס בחזרה על שידה ונשכבתי חזרה כשפני מופנות אליו.
טום הסתכל עליי במבט חוקר,"את בטוחה שאת לא רוצה לדבר על זה?" הוא שאל שוב.
"בטוחה" טום הרים את ידו והזיז את שערי מפניי.
צמרמורת קלה עברה בגופי ופתאום נהיה לי חם שם למטה.
"בואי נלך לישון" הוא אמר בקול צרוד וסגר את עיניו.
המשכתי להסתכל על פניו היפות עד הנשימות שלו נהיו שלוות ועיניי נהיו כבדות ונכנסתי לשינה עמוקה.