צלילי המאפיה: קולו של טום. ספר שני.

פרק 20

טום

הסתכלתי על הלכלוך ‏האדיר שקמילה עשתה עכשיו.
כן הייתי ‏מניאק אבל הייתי חייב לעשות את זה.
אתם בטח שואלים למה.
כשקמילה הגיעה אל השומר הכניסה רציתי ישר ללכת לעברה ולדבר איתה על מה שקרה היום בבוקר אך משהו עצר בעדי.
כמה ‏קילומטרים ממנה עמד גבר שהיה קצת יותר מבוגר מאיתנו לבוש בשחור ונועץ מבטים בקמילה.
הוא ‏התחבא מאחורי מכונית ולא העיז לזוז משם.
זה היה חשוד מאוד.
מי לעזאזל ‏הבנאדם הזה?!
ידעתי שקמילה הלכה לפגוש את אוליביה היום כי ‏עקבתי אחריה וראיתי אותה יושבת עם בחורה שאני לא מכיר אז תיארתי לעצמי שזאת אוליביה.
אחרי כמה דקות הרגשתי כמו ‏סטוקר אז חזרתי בחזרה אל בדיקת הסאונד.
בסביבות ‏3:40 יצאתי לעשן ואז שמעתי את הצעקות של קמילה ושל השומר.
רציתי שהיא ‏תכעס עליי ותברח בשביל שאני אוכל לעקוב אחרי הבחור.
וזה מה שקורה ממש עכשיו.
קמילה עברה את הכביש והגבר הלל כמה צעדים מאחוריה ואני אחריו.
אני לא יודע מי זה אבל הוא הולך למות ‏אם הוא יעז לגעת בה.
קמילה עצרה מונית ונכנסה אליה במהירות.
הבחור עשה את אותו הדבר וגם אני מיהרתי לעשות אחרים.
נכנסתי לתוך המונית שלי,"‏תיסע בבקשה אחרי המונית הזאת" ‏הצבעתי על המונית של הגבר,"אין שום בעי... טום מוריס?! זה אתה נכון?!" עיניו של הנהג מונית נפרעו והסתכלו עלי דרך המראה הקדמית.
"כן,זה אני. ‏אני אצטלם איתך ו‏יחתום לך על מה שאתה רוצה,רק בבקשה תעקוב אחרי המונית הזאת" הנהג הנהן ונסע ממש אחרי המונית של הגבר הזר.
אחרי כמה דקות המונית של קמילה נעצרה ליד ‏בית המלון שלנו והיא יצאה ממנה.
הגבר גם יצא מהמונית שלו אך ‏צפה מרחוק על קמילה.
שילמתי ‏לנהג שלי,חתמתי לו על החולצה ויצאתי מהמונית.
"תודה,גבר" אמר הנהג ונסע משם.
נשענתי על לבנים של הבניין ממול ונעצתי מבט בגבר.
הוא המשיך לעמוד שם,גם שכבר קמילה נכנסה לתוך המלון.
עיניו כחולות ושיערו החום מסודר לצד והייתה לו לסת מרובעת.
הוא שרירי,אבל הוא לא שרירי כמוני או גבוה כמוני.
נעלתי את לסתי עד כאב.
אני פאקינג לא יודע מי זה אבל כבר עכשיו בא לי להרוג את הגבר הזה.
איך הוא בכלל מעיז להסתכל או ‏לעקוב אחרי הבחורה שלי?!
רגע מה?
חשבתי עכשיו על זה שקמילה היא הבחורה שלי?
פאק.
למה אני אוהב לחשוב על זה ככה?
הגבר העבר את ידו בשערו ואז הופיע פתאום חיוך על שפתיו והחיוך הזה בכלל ‏לא היה מוצא חן בעיניי.
כפות ידיי ‏נהפכו לאגרופים,התקדמתי לכיוון שלו אך הוא פתאום זז והלך בין אנשים שעברו ברחוב ונעלם.
שיט,איך הצלחתי לאבד אותו.
עברתי את ידי בשערי והסתכלתי על בית המלון שלנו.
אני חייב לדבר עם קמילה על זה.
אני חייב לדעת תשובות לגבי העבר שלה.
משהו פה מרגיש לי מסריח וזה לא הנעליים שלי!
יופי עכשיו אני צריך לשטוף אותם מהאוכל שקמילה זרקה ‏עליהם מקודם.
פשוט מצויין.

..............

במקום לחזור להמלון חזרתי אל אולם ההופעות.
כשהגעתי אל החדר שלי מרקוס כבר ‏חכה לי שם.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי אותו באדישות וחלפתי על פניו.
"דריה ‏התקשרה אלייך מקודם אבל לא עניתה לה אז היא התקשרה אלי" התיישבתי על הספה ולקחתי על הדרך את הגיטרה שלי והתחלתי לכוון אותה. "נו. מה היא רצתה?" שאלתי בלי להרים את מבטי מהגיטרה.
"מה שרציתי זה לדעת מה האח הדפוק שלי רוצה מחר ליום ההולדת שלו" הרמתי במהירות את מבטי ופאקינג אחותי התאומה עמדה שם, "דריה? מה לעזאזל את עושה פה?!" קפצתי מהספה ומיהרתי לחבק את אחותי.
"מה נראה לך שאני עושה פה? באתי לחגוג את יום הולדת שלנו,טיפש אחד. אמרתי לך שאנחנו תמיד ‏חוגגים אותו ביחד" נשקתי לראשה  ולא האמנתי שהיא באמת פה.
"פאק,דריה. ‏התגעגעתי אליך ברמות"
"גם אני אח גדול" דריה נצמדה קרוב יותר אליי ואני הידקתי את החיבוק שלנו.
פאק,כמה היא הייתה חסרה לי ורק עכשיו הבנתי את זה.
"את זוכרת שאת עדיין נשואה,מיו אנג׳לו?" הרמתי את מבטי וראיתי את רפאל ואת אנטוניו בין זרועותיו.
ברור שגם הוא היה פה.
החיוך שלי ישר נמחק מפני.
"רפאל" אמרתי באדישות כשדריה שחררה מחיבוק שלנו.
"טום" הוא ענה בקול עמוק וקצת מאיים.
"אולי תפסיקו כבר ‏לנעוץ מבטים רצחנים אחד בשני?! אפשר פעם אחת להיות משפחה נורמלית?" אחותי התלוננה ברקע וניראת מיואשת מאיתנו.
הנהנתי בסכמה רק בגלל שאני אוהב אותה ולא בגלל רפאל.
"ברור,מיו אנג'לו. הכל בשבילך" ענה רפאל אך בלי להוריד ממני את מבטו.
"תודה" מלמלה דריה.
דריה התקדמה אל רפאל ולקחת מידיו את אנטוניו.
"מי רוצה לראות את הבמה הגדולה?" דריה שאלה את אנטוניו בקול תינוקי וחמוד.
אנטוניו ישר חייך לעברה חיוך חמוד וקטן.
"איפה,קמילה?" פיירו הופיע משום מקום ונשמע עצבני.
"היא חזרה למלון" עניתי.
רפאל שלח לעברי מבט לא מרוצה.
"למה?" הוא שאל בכעס.
"היא לא הרגישה טוב" משכתי בכתפי באדישות.
אני לא הולך לספר להם שעקב אחריה איזה סטוקר אחד עד שאני מגלה בעצמי מי זה.
"היא הלכה לשם לבד?!" מתעצבן עלי רפאל ומתקדם לעברי אך באותו השנייה דריה נעמדת ‏בינינו ועוצרת אותו.
כשהיא מביטה בי במבט כועס.
"למה היא הלכה לבד,טום. מה באמת קרה?" היא שלחה לעברי גבה כאילו היא יודעת באמת מה קרה פה.
אחותי תמיד ידעה מה עובר עלי אף פעם לא הצלחתי להסתיר ממנה דבר.
"כלום. נשבע לך" הרמתי את ידי באוויר ועשיתי לה תנועת השבע.
"למה אני לא מאמינה לך?" חייכתי עליה חיוך קטן.
איך היא תמיד יודעת הכל?
"מה קורה פה?" מילי נכנסת אל החדר אך נעצרת מיד כשהיא קולטת  את פיירו.
משהו בהחלט קורה ביניהם,אפשר ממש להרגיש את המתח שקורה ביניהם.
"פיירו" מילי אומרת בקול קרה כקרח.
אף פעם לא שמעתי אותה ככה לפני זה.
"דובדבן"
"תפסיק לקרוא לי ככה" מתעצבנת מילי ומתקרבת אל פיירו.
"אבל זאת מי שאת,דובדבן. אני לא יכול לשלוט בזה" אומר פיירו כשחיוך ערמומי מרוח על פניו.
"אתה מעצבן! וחרא של בנאדם!" מילי צועקת לעברו.
מה לעזאזל קורה פה? מה פספסתי כאן?
"ושכחת גם להגיד שאני חתיך מאוד ומושך... אהה... וגם שאני מרטיב אותך בכל הזדמנות שיש לי" הוא אמר בקול רעם כשהוא אפילו לא מנסה להסתיר את החיוך הגדול שנמרח על פניו.
מילי הסמיקה וברחה משם במהירות.
"פיירו! מה זה היה לעזאזל?!" דריה צעקה על פיירו ונתנה את אנטוניו לרפאל ורצה מיד אחרי מילי.
"באמת מה זה היה עכשיו?" שאלתי את פיירו ובהחלט הייתי מבולבל לגמרי.
פיירו משך בכתפיו אך לא הוריד את עיניו מהדלת שמילי ברחה ממנה.
"אני צריך לדבר איתך,טום" רפאל אמר פתאום.
"מה יש לך כבר להגיד לי? לא אספיק לך שלקחת ממני את אחותי?" שאלתי בכעס.
רפאל חייך אליי כאילו צחקתי איתו או משהו כזה.
שגרם לי להיות יותר עצבני.
"זה קשור לאבא שלך. שלכם" קפאתי לשנייה המקום.
מה לו לבן זונה הזה?
"מה איתו?" חשקתי בשיניי עד כאב.
"אני רוצה להרוג אותו. אבל חשבתי שאולי גם אתה תרצה להשתתף בזה. אחרי הכל הוא היה בן זונה עלייך ולדריה" כשהוא אמר את שמה של אחותי נהיה לו אש בעיניים.
אבא שלנו באמת היה בן זונה וחרא של בנאדם.
כל היום היינו סובלים ממנו.
"דריה יודעת על זה?" שאלתי.
"לא. אבל היא כן ‏תדע שהוא ימות וזהו. היא אמרה לי פעם שהיא רוצה שהוא ימות בסבל כמו שהוא גרם לכם" רפאל עצר והסתכל לשנייה על הבן שלו.
"ואני אעשה הכל בשביל אמא של ילדים שלי. השאלה פה אם גם אתה מוכן לעשות את זה בשבילה ובשבילך" פיירו ורפאל הביטו בי כשהם מחכים לתשובה שלי.
גם אם אני לא יעשה את זה הוא עדיין יהרוג אותו אבל משהו בתוכי רוצה לראות את אבא שלי סובל.
ולהראות לו לאיפה הגעתי עד היום ולא לזבל שהוא חשב שאני היה.
"אני מסכים" רפאל חייך חיוך אכזרי ואחריו פיירו.
"מצויין. אני כבר אודיע לך מתי זה יקרה" הנהנתי לא היה לי עוד מה להוסיף בנושא הזה.