צלילי המאפיה: קולו של טום. ספר שני.

פרק 28

‏היי בנות אני מצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן לכתוב לכם פרק. ‏פשוט הייתי נורא חולה בימים האחרונים ולא היה לי ממש זמן לכתוב אבל אני אשתדל עכשיו לעלות לכם כמה שיותר פרקים.
טום

אני עדיין לא מאמין למה ששמעתי עכשיו.
לא עזבתי לשנייה את קמילה,אפילו לא ניסיתי לעצום עין אך כן הסתכלתי  רק אליה.
לקח לה זמן להירגע ולהירדם סוף סוף.
אבל אני,ממש לא נרגעתי.
דמי רק רתח עם כל שנייה שעברה.
אני הולך למצוא את הבן זונה הזה אבל אני יהיה צריך את עזרה בשביל זה.
אני יודע שקמילה לא תאהב את זה בכלל על מה שאני חושב עכשיו אבל זה לא מעניין אותי.
אני חייב למצוא אותו ולהרוג אותו גם אם אני ‏לספר לאחים שלה על זה.
הם חייבים לדעת ורק הם יכולים לעזור לי למצוא את הבן זונה.
שלא תבינו אותי לא נכון, מיד אחרי שקמילה נרדמה התקשרתי למקום שהבן זונה עובד בו אך מתברר שהוא עזב את מקום העבוד שלו לפני איזה יומיים ופשוט נעלם.
מה זה השיט הזה?!
ליטפתי את לחיה של קמילה וניסיתי להרגיע את עצמי.
פאקינג הבחורה הכי מושלמת וחזקה שאני מכיר ‏יושנת עכשיו בין זרועותיי.
זה פאקינג לא יאומן.
היא פשוט יותר מדי טובה בשבילי.
פשוט לא מגיע לי מישהי כמוה.
אבל לא יכול לשחרר ואני גם לא רוצה בזה.
אני פאקינג רוצה שהיא תהיה רק שלי.
אני לא מאמין שאני חושב על זה בכלל ואפילו לא שכבתי איתה עדיין, אבל ‏איכשהו קמילה הצליחה לחדור לי מתחת לעור.
‏אני יודע מה אני צריך לעשות עכשיו, קמילה לא תאהב את זה אבל אני עושה את זה בשבילה,היא תבין את זה בסוף.
אני מצליח לחלץ את ידי מתחת לעורה ‏ערך ומנסה לקום מהמיטה בלי ‏להעיר אותה.
‏רעש קטן נפלט מפיה אך היא עדיין ישנה ‏שינה עמוקה. אני ‏מתקדם בשקט אל הדלת ומצליח לחמוק בשקט מחדרה.

אני ישר הולך לכיוון החדר שלי, פותח את הדלת ונכנס פנימה.
אני מתיישב על המיטה ומוצא את הטלפון מהכיס.
מחייג ומחכה למענה.
אחרי מספר שניות נשמע קול עמוק בצד השני של הקו.
"טום? במה זכיתי בכבוד?" שואל  פיירו בקול מופתע.
אני מעביר את ידי בשערי וחושב איך אני אמור לספר לו את מה שקרה לקמילה ואם הוא בכלל יאמין לי?.
"אנחנו צריכים לדבר" אני עונה בקול רציני.
"כולי אוזן"

קמילה

השעון המעורר הבהיל אותי ואני פוקחת את עיניי ‏בבת אחת.
כמה זמן אני כבר ישנה?
אני מתיישבת אך מיד מחפשת את  טום.
הוא לא כאן והסדינים קרים בצד שהוא היה בו.
יכול ‏שחלמתי את כל מה שקרה?  לא,אין מצב.
בטח צץ לו משהו. כן,זה בטוח זה.
אני מביטה אל השעון שנמצא על השידה ורואה שכבר 7:30 בבוקר,שיט!
למה אף אחד לא ‏יעיר אותי?!
העפתי את השמיכות ממני ורצתי אל חדר הרחצה.
‏צחצחתי במהירות את השיניים ‏ועשיתי את צרכי.
אחרי זה ‏מיהרתי אל המזוודה והוצאתי משם זוג מכנסי ג׳ינס כחולים כהים וחולצת בטן לבנה פשוטה.
התלבשתי במהירות ‏ונעלתי נעלי סניקרס.
תפסתי את המזוודה,גררתי אותה אחריי ומיהרתי לצאת מחדר.
אני לא מאמינה שאף אחד לא ‏העיר אותי,כולם אמורים להיות בלובי כבר בשמונה.
אני יורדת במדרגות ורואה את מילי ‏חובשת כבר כובע על הראש ומרכיבה משקפי שמש.
"בוקר" היא ממלמלת לי כשאני מגיעה אליה.
קולה צרוד ואני יכולה לראות דרך ‏המשקפיים שלה שהעיניים שלה נפוחות מאוד.
"איך את?" אני שואלת.
"עייפה מאוד. אבל אני יעבור את זה" היא לוחשת.
אני מהנהנת.
אני אוחזת בידה ומושכת אותה לחיבוק.
"את יודעת שאת יכולה לספר לי הכל,כן?" אני לוחשת לה.
מילי לא עונה אך כן מהנהנת ומתנתקת מחיבוק שלנו.
"תודה" היא ממלמלת.
"איפה כולם?" אני שואלת אותה בשביל לשנות נושא.
"דור ומארק כבר בלובי. ‏באתי בדיוק לקרוא לך אבל את כבר ירדת,אז ‏נשאר רק טום" היא אומרת.
אני בודקת את השעה שוב בטלפון ‏ ורואה שאנחנו כבר צריכים להיות למטה.
"אז איפה הוא?" שאלתי.
"הוא בחדר שלו מדבר בטלפון. ‏באתי קודם לקרוא לו אבל ברגע שפתחתי את הדלת הוא צרח עלי  לצאת" אומרת מילי ומסתובבת אל הדלת.
"‏אולי את תצליחי להוציא אותו מהחדר. אנחנו נחכה לכם למטה" היא אומרת מעבר לכתפיה ויוצאת ‏ ‏מהסוויטה.
אני נושמת עמוק ועולה חזרה לקומה ‏העליונה.
‏לא ראיתי אותו מאז שסיפרתי לו אתמול בערב את מה שקרה לי ואז נרדמתי.
אני לא יודעת איך הוא יגיב אם הוא יראה אותי עכשיו.
פחדת עבר בגופי.
מה אם הוא נגעל ממני?
הו אלוהים בבקשה שהוא לא.
אני דופקת על הדלת ומחכה לתשובה אך היא לא ‏מגיעה, ‏אז אני פותחת את הדלת ונכנסת פנימה.
קולו של טום נשמע מחדר ‏הרחצה אך הדלת הייתה פתוחה.
"‏בסדר נפגש למטה. לא. כן,כן. אני מבין. חכה שניה" פתאום נהיה שקט אבל מיד נשמע ברז נפתח ואז מים.
"טום?" קראתי בשקט.
אחרי מספר דקות טום יצא מחדר הרחצה כשהטלפון שלו צמוד אל אוזנו אך הוא מיד קופא כשהוא רואה אותי.
הוא שונאת אותי,ידעתי שזה מה שיקרה אם כשהוא ידע אלי.
כמה טיפשה אני יכולה להיות?
"נדבר אחר כך" אמר טום אל הטלפון וניתק מיד את השיחה.
"למה את לא למטה,קמילה?" הוא אמר בקול קר.
בלעתי רוק ולקחתי צעד אחד לאחור.
"באתי רק לבדוק אם אתה בסדר ‏ולהגיד לך שאנחנו צריכים כבר לרדת" לחשתי ולא העזתי להביט בו.
אני לא יודעת מה קרה עכשיו ואני לא מבינה למה הוא מדבר אלי בקרירות כזאת.
"אני בסדר גמור,קמילה. את יכולה ללכת עכשיו" הוא ענה .
הסתובבת והתכוונתי לצאת משם בלי לענות לו אפילו.
‏אני לא יודעת מה נכנס בו עכשיו ואבל הוא ממש לא צריך לדבר אליי בקירות כזאת לא עשיתי לו שום דבר.
במיוחד אחרי שסיפרתי לו על מה שקרה לי.
טרקתי אחריי את הדלת ומיהרתי לצאת ‏מה הסוויטה הזאת כמה שיותר מהר.

..........

אנחנו כבר מחכים יותר משעה לטום.
הוא מאחר כמו תמיד.
מרקוס עצבני מאוד כי אנחנו כבר חייבים לצאת אל שדה ‏התעופה.
מתברר ‏כשהקדימו לנו את הטיסה והמטוס הפרטי הגיע מוקדם יותר.
"איפה הוא ‏לעזאזל?! ולמה הוא לא עונה לטלפון שלו?" מרקוס ‏מתעצבן ומחייג שוב פעם.
"קמילה את מוכנה ללכת לראות מה קורה איתו?! זאת פאקינג העבודה שלך!" צורח אלי מרקוס.
דמי רותח מרוב כעס.
למה הוא תמיד חייב לאחר?!
אוף,ממש לא רציתי לדבר איתו שוב.
נאנחתי וקמתי מהכורסא באתי להתקדם אל המעלית אך היא בדיוק נפתחה ורפאל וטום יצאו ממנה.
למה ‏שלעזאזל הם יהיו ביחד?
מה קורה פה?
"הו סוף סוף. ‏למה לעזאזל אתה לא עונה לטלפון שלך?!" מרקוס ממהר אל טום אך טום מרים את ידו ועוצר את מרקוס.
"‏היה לי דברים חשובים שהייתי  שצריך לטפל בהם" טום ענה לו בקרירות וחולף על פניו של מרקוס.
אך מרקוס לא מוותר לטום ‏והמשיך  לצעוק עליו וללכת אחריו.
אך עיניי הביטו אל אחי רפאל כשהוא מתקדם לעברי ועל פניו מבט לא מרוצה בכלל.
אוי לא.
בבקשה אל תגידו לי שטום ספר לאחים שלי על ‏האונס.
הוא הבטיח לי שלא יספר להם.
רפאל נעצר מולי ועיניו חקרו את פניי וגופי.
רעד של פחד מוזר עבר בגופי.
אף פעם לא פחדתי מרפאל אבל עכשיו הוא מביט בי מוזר מאוד ואני לא מצליחה לקרוא את מבטו.
"את בסדר?" הוא שאל לבסוף.
עיניי נפערות.
"כ-כן." עניתי.
רפאל נאנח ועבר יד בשערו.
"את..." הוא התחיל לומר משהו אך דריה הופיעה פתאום לידו ובידיי ‏אנטוניו קטן.
"קאפו,קח לשנייה את הבן שלך. הידיים שלי הורגות אותי" דריה מתלוננת ומושיטה לרפאל את ‏אנטוניו.
‏רפאל לא מסרב ולוקח אותו מידייה.
"את בסדר,מיו אנג'לו?" אחי ממהר לשאול את דריה.
"כן. כן. פשוט הגבר הקטן שלנו כבר לא ממש קטן והוא נהיה כבד מאוד" היא מצחקקת וחיוך קטן נפרש על פניו של אחי.
בחיים שלי לא ראיתי את רפאל מחייך כמו עכשיו,דריה בהחלט עושה לו טוב.
"הכל בסדר פה?" דריה שמה לב עלי ושואלת אותי בדאגה.
גופו של רפאל דרך פתאום וחיוך שלו מיד נמחק מפניו.
אני לא יודעת על מה הוא חושב אבל אני מרגישה שזה לא משהו טוב.
"כן הכ-" באתי לענות לה אך פיירו הופיע והתקדם אלי במהירות.
הוא נראה מאוד עצבני.
"אנחנו צריכים לדבר" מצווה פיירו ונעצר מולי.
"לא עכשיו,פיירו" עונה לו רפאל בקול עמוק ומסמן לו להסתכל מסביב.
פיירו מהנהן אך לא מרוצה מזה בכלל.
"מה קורה פה?" אני שואלת ופחד תוקף אותי.
אם טום סיפר להם אני בחיים לא יסלח לו על זה.
"לא קרה כלום,קמילה" נשמע קולו של טום מאחורי.
זאת פעם שנייה שהוא קורא לי קמילה ולא שלגיה.
"הו שלום גם לך אח יקר. אה,ושיהיה לך גם המון מזל טוב" אומרת דריה בכעס ומשלבת את זרועותייה על חזה.
טום מגלגל עיניים ומעביר יד בשערו.
"מזל טוב,קטנטונת" עונה לה טום.
נכון,היום זה יום הולדת שלהם. שכחתי מזה לגמרי.
אבל ‏במקום לחגוג ביום הזה כולם נראים ‏עצבניים, מה קורה בבוקר הזה?