צלילי המאפיה: קולו של טום. ספר שני.

פרק 34

דריה

"לאיפה אנחנו הולכים?" שאלתי את רפאל כשהוא הוביל אותנו במסדרון החשוך.
"זאת הפתעה" הוא ענה.
"אתה יודע שאני לא אוהבת הפתעות" מלמלתי יותר לעצמי.
אחרי כמה שניות התקרבנו לדלת חומה גדול ‏ושלידה עומדים,טום ופיירו.
"מה קורה כאן?" שאלתי בדאגה את טום אך הוא לא ענה לי.
מבטו היה אדיש ‏וקפוא.
פעם אחרונה שראיתי אותו ככה שקט זה היה שעוד חיינו אצל אבא שלנו.
אני לא אוהבת את המבט הזה בכלל. זה מזכיר לי דברים לא טובים מהילדות.
"מוכנים?" פיירו שאל את רפאל.
רפאל מהנהן לעברו ופיירו פתח את הדלת.
רעד משונה עבר בתוכי כשהדלת נפתחת והופיע לפנינו מדרגות לכיוון המרתף.
"רפאל..." לחשתי בקול רועד ואחזתי חזק יותר בזרועו של רפאל.
"מה זה?" אני לוחשת לרפאל אך הוא לא עונה ורק מוביל אותי לרדת אחריו.
אני מביטה מעבר לכתפי ורואה את טום הולך אחרינו אך מבטו ריק.
אני לא יודעת מה קורה פה אבל יש לי הרגשה רעה בקשר לזה.
כשאנחנו מגיעים לדלת נוספת,מופיעים מולנו עוד שתי חיילים של רפאל.
"תפתח" רפאל דורש אל אחד החיילים שלו.
החייל פותח את הדלת הברזל הגדולה ופיירו נכנס ראשון כשחיוך אכזרי מרוח על שפתיו.
אני מביטה שוב ברפאל ומנסה לקרוא את מבטו אך הוא אטום לגמרי.
רפאל מביט אל טום והנהן לו.
טום חולף על פנינו ונכנס גם הוא אל החדר בלי להביט בי.   
"רפאל?" לחשתי אך קולי רעד מפחד שעבר בי.
"יש לי בשבילך מתנה." הוא ענה בקול עמוק ומצמרר.
"איזו מתנה?" שאלתי החשש.
"את לא אמורה לראות מה אני עושה או לדעת מה קורה במאפיה אך הפעם זה לא קשור אליה." הוא עצר ומסתובב אלי.
רפאל הניח את ידיו על כתפיי והביט לתוך עיניי.
"אני אוהב אותך,מיו אנג'לו. ואני עושה את זה רק בשבילך ובשביל שתוכלי לנקום בו על כל מה שהוא עשה לך" פחד גדול יותר עבר בי וגופי התחיל לרעוד.
על מי הוא מדבר,לעזאזל?!
הוא ממש מפחיד אותי עכשיו.
"על מי אתה מדבר,רפאל?" לחשתי לו.
רפאל חפן את פניי ונושק לשפתיי נשיקה עדינה.
"ניק מוריס. אבא שלך" הוא לחש נגד שפתיי.
גופי קפאה מיד במקום.
אבא שלי?
הוא... הוא... פה?!
איך?!
איך הוא מצאה אותו?!
חשבתי שהוא כבר מת או מתחבא ‏איפשהו כמו תמיד.
"הוא חי?" שאלתי בקול רועד.
"כן,מיו אנג'לו. הוא חי והוא מאחורי הדלת הזאת. את רוצה לראות אותו?" רציתי לראות את,ניק?
אין לי פאקינג של מושג.
ברחנו ממנו שאני וטום היינו בני 17.
ואף פעם לא הסתכלנו לאחור.
לא חשבתי שאני אראה שוב את,ניק, אי פעם.
"טום ידע שהוא פה?"
רפאל הנהן וליטף את שערי.
לא חשבתי שאחי מסתיר דבר כזה ממני. טום תמיד ספר לי הכל במיוחד שזה מדובר באבא שלנו,אבל עכשיו אני כבר לא מבינה כלום.
אבל אני כן יודעת מה אני רוצה וזאת נקמה בבן זונה ‏שהרס לי ולאחי את החיים.
"אני רוצה לראות אותו" אמרתי בקול נחוש לרפאל.
"זאת האישה שלי" אמר רפאל ונשק למצחי.   
אחזתי בידו של רפאל והוא הובל אותנו פנימה.

טום

פיירו נכנס לפני אך בזווית עין ראיתי את דריה מסתכלת אלי בחשש.
לא יכולתי להביט בה עכשיו. במיוחד אחרי שלא סיפרתי לה דבר על זה ועוד הסתרתי ממנה דבר כל כך חושב.
חלפתי על פניה ונכנסתי לתוך החדר ‏האטום לרעש.
החדר היה אפלולי,מנורה אחת הייתה תלויה באמצע החדר. ריח נורא של דם וזיעה תקפו את אפי שנכנסתי עמוק יותר לחדר עד עיניי נתפסו בדמות שקשורה על כיסא באמצע החדר.
ראשו הבלונדיני והמלוכלך מאוד היה נפול קדימה אך יכולתי לראות את הדם שנזל מזווית פיו.
אני רואה שרפאל לא יכל ‏להתאפק יותר מדי ואני מבין אותו לגמרי.
נעמדתי מול הבנאדם ששנאתי יותר מכל דבר בעולם הזה.
יכולתי לראות שהיה לו קשה לנשום ורעש מוזר יצא מפיו כשהוא מנסה לנשום יציב.
"כבר אמ-רתי לך...... א-אני לא יודע א-א-איפה דריה...." הוא אומר בקול חנוק.
רק מלשמוע את הקול שלו שוב רציתי להטיח בו אגרוף בתוך פניו שוב ושוב בלי סוף.
פיירו נעמד כמה סנטימטרים ממני,שלף את אקדחו מהחליפה שלו וכיוון אותו אל ניק.
"תרים את הראש" דרש פיירו מניק.
אך ראשו של ניק נשאר מכוון אל הרצפה.
לפני שהספקתי למצמץ נשמעה ירה באוויר וצרחה נפלטת מפיו של ניק.
הבטתי אל פיירו המום לגמרי.
פאק,הוא אפילו לא ‏היסס לירות לו ברגל.
"מה קרה?" רפאל נכנס בדיוק אל החדר כשדריה מאחוריו.
היא החליטה להישאר.
ידעתי שהיא לא תפספס לראות את אבא שלנו סובל.
"הבן זונה לא הקשיב לי אז יריתי בו" ענה פיירו כשחיוך האכזרי שלו לא יורד מפניו.
פאק.
אני צריך להזכיר לעצמי אף פעם לא לעצבן את פיירו בחיים.
"אמרתי לך לא לעשות שום דבר עד שאני מגיע" נוהם רפאל ומעביר את ידו בשערו.
אך פתאום ידה של דריה נחה על חזהו של רפאל והביטה בו בעיניו לפני שהיא התקדמה אלי ונעמדה גם היא מול,ניק.
שהביט בנו בעיניים פרועות.
ניק נשך את השפה התחתונה שלו בגלל הכאב ברגל אך לא הוריד את עיניו מאיתנו.
ניתקתי את מבטי ממנו והבטתי  בדריה.
שנשארה קפואה אך עיניה ירו אש כשהביטה בניק.
"אני שונאת אותך" היא לחשה בקול הרסי.
אחזתי בידה ושלבתי את אצבעות שלנו זו בזו.
דריה הביטה בי במבט מלא שנאה אך אני יודע שהוא לא מופנה אלי.
אני יודע בדיוק איך היא מרגישה ככה.
"את מוכנה?" אני שואל אותה.
"כן" היא ענתה.
"מ-ה קורה פה!" ניק אצליח לצעוק וגרם לשנינו להסתכל עליו.
שחררתי את ידי מידה של דריה ורכנתי אל פניו של ניק.
עד שיכולתי להריח את הסירחון שלו,"היום הוא יום הדין שלך,זקן" אמרתי בטון מלא שנאה.
"בן חסר תועלת! תמיד הייתה כזה!" ניק יורה ויורק דם אל נעליי.
דוחה.
הבן זונה הזה עוד ממשיך עם החרא שלו אפילו שהוא עדיין קשור פה ויודע מה מחכה לו.
פשוט לא יאומן.
"ואת. תמיד ידעתי שאת זונה! בדיוק כמו אמא שלך. אף פעם לא שובעת מזין אחד!" הוא ממשיך לצעוק אך הפעם על דריה.
בזווית עין אני רואה את רפאל מתקדם הכעס אל ניק אך דריה מספיקה להניח את ידה על חזהו של רפאל ועוצרת אותו.
"זה בסדר,קאפו. אני בסדר" אמרה דריה אך לא הורידה את עיניה מניק.
"בטוחה?" רפאל שואל אותה.
רפאל נראה שהוא עוד שנייה שורף את כל המועדון הזה במו ידיו.
"זה לא חדש לי. אני כבר רגילה לכל מה שיוצא מהפה מסריח של ניק" אני פאקינג גאה באחותי!
היא אפילו לא מראה פחד בשום צורה ואני יכול לראות על פניו של רפאל שגם הוא גאה מאוד.
"אני ופיירו נעמוד מאחור." אומר לי רפאל.
אני מהנהן לעברו.
"תעשי מה שאת רוצה עם המתנה שלך,מיו אנג'לו" אומר רפאל אל דריה.
דריה הרימה את מבטה אל רפאל,"תודה,קאפו" 
רפאל מביט בה אך הוא יודע שהוא לא צריך להראות חיבה ליד אויבים שלו אך הוא בכל זאת מנשק את דריה נשיקה עוצמתית ולוחש לה משהו באוזנה ואז מסתובב ותופס בזרועו של פיירו שנראה לא מרוצה מזה בכלל.
מה הייתי עושה עכשיו עם קמילה הייתה פה לידי.
אני מרגיש שאני חייב את הנוכחות שלה פה בשביל להמשיך,אבל אני חייב להזכיר לעצמי שאני עושה את זה בשבילי והשביל דריה.
"את נשואה לזבל הזה?!" ניק נראה מזועזע ממה שהוא ראה עכשיו.
"הוא בנאדם יותר מדהימה ממה שאתה לא הייתה כל ‏חייך! ואם כבר אתה פה הזבל האמיתי" צועקת עליו דריה נראית עצבנית יותר ממה שהיא הייתה מלפני זה.
אני לא רוצח אבל אני בהחלט לא יוצא מפה עד שהוא לא מת.
אני מביט מעבר לכתפי ורואה שיש שם עגלה עם ציוד עינויים.
אני מתקדם אליה תופס אותה וגורר אותה אחרי עד שהיא נצבת בני לבין דריה.
"מה אתה חושב שאתה עושה?!״ הוא צועק ואני צוחק אבל לא מזכה אותו בתשובה.
אני לא יודע מאיפה אבל דריה מניחה לידי כיסא עץ.
אני גורר את כיסא עץ. הוא מסתכל עליה בבעתה ונלחם כדי להשתחרר. השרירים בפניו מתכווצים, אגלי זיעה נוטפים על מצחו ולפני שאני מרים סכין קטנה מהשולחן הוא כבר משתין על עצמו במכנסיים.
״בן זונה, לא יכולת להתאפק? הסרחת את המקום!״ פיירו מתפרץ מאחור.
אך אני לא מתייחס לזה.
דריה משלבת את זרועותיה על חזה ורק מביטה באבא שלנו המבט מלא שנאה.
"אתה יודע מה אני עומד לעשות?" אני שואל בנינוחות ומתבונן בעיניו, מזהה את הפחד. אני יודע איך הוא מרגיש. היו ימים שבהם גם אני פחדתי כשהוא הרביץ לי בלי סוף, ימים שבהם גם אני התפללתי לכאב שייעלם במהירות,ימים שבהם ראיתי את המוות לנגד עיניי.
"אתה פסיכופת!"
"אני עומד לחתוך לך את האצבעות. אתה יודע למה?" אני לא יודע מה נכנס בי אבל אני מרגיש פתאום חי.
"תהרוג אותי! אתה רוצה להרוג אותי? תהרוג אותי!״ הוא בוכה ויורק תוך כדי דיבור.
״אני אהרוג אותך, אבל לא מהר כל כך. עשית טעות ועל טעויות משלמים. עכשיו, נחזור לשיחה שלנו. אתה יודע למה אני עומד לחתוך לך את האצבעות?"
"כי אתה מטורף! ואתה פאקינג לא הבן שלי! מי אתה,לעזאזל?!" הוא יורק.
אני מניח את הסכין וקם ממקומי, פושט את הז׳קט העור ומניח אותו בצד, מפשיל את השרוולים באטיות מחושבת, נותן לפחד לחלחל בו, נותן לו להריח את המוות, בדיוק כמו שעשה לי ולדריה. אני נזכר בחבורות שהוא היה משאיר על צווארה של דריה ומתאפק שלא לאבד שליטה. אני חוזר ומתיישב על הכיסא, לובש כפפות לטקס ומרים חזרה את הסכין.
"טום?" דריה לחשה.
הרמתי את מבטי אליה וראיתי פתאום את חשש קטן בעיניה.
"אתה באמת הולך לעשות את זה? זה לא אתה" היא שאלה השקט שרק אני אשמע אותה.
"אני יודע. אבל אנחנו חייבים לעשות את זה. אני. זה לא משנה כבר. אני רק רוצה שהוא ימות." דריה מהנהנת.
"בסדר. אבל אני חייבת לצאת מפה לנשום אוויר. תעשה את זה בשבילנו,טום." הצמדתי את מצחי אל מצחה.
"תמיד,קטנטונת"
"אני אוהבת אותך. תעשה שהוא יסבול"
"אוהב חזרה ואני מבטיח לך. הוא הסבול" דריה מהנהנת שוב,מתנתקת ממני ומתקרבת אל רפאל.
הוא מביט בי ואני מהנהן לו שאני בסדר.
הוא מחזיר הנהון ומוציא את דריה שם.
רק אני,פיירו וניק נשארים החדר.
אני חוזר אל ניק ומקרב את הסכין החדה אל אצבעותיו ומחליט להתחיל מהזרת. אני חותך אותה באטיות, הדם משפריץ לכל עבר וסביר להניח שהצעקות שלו נשמעות גם באפריקה.
‏חשתי בחילה שמטפסת לה אל גרוני אך עצרתי אותה מייד.
״מה את אומר, פיירו? הוא יאהב את הטעם של האצבע שלו?" בלי לחשוב פעמיים אני דוחף אותה לתוך פיו והוא מתעוות, הבחילה משתלטת עליו והוא מתחיל להקיא לפני שאני מספיק להתרחק.
״בן זונה, לכלכת לי את הנעליים!״ אני צועק עליו ומפיל את הסכין. אני מתרומם ממקומי ותופס בראשו, מכריח אותו להסתכל עליי. "אם תוציא אותן מהפה אתן לך לאכול חלק אחר בגוף שלך. אתה לא רוצה שאעקור לך את הכבד, את המעיים ואת הלבלב ואאכיל אותך בכל אחד ואחד מהחלקים, נכון? אל תנסה אותי."
"פאק,בנאדם. מי אתה לעזאזל?" פיירו נעמד לידי ונראה מתרשם מאוד.
"אני בעצמי כבר לא יודע" מלמלתי יותר לעצמי מאשר לו.
אני משחרר את פניו של ניק ומבין שכדאי שאמהר כי הוא עומד לאבד את ההכרה. אני מרים את הסכין וממשיך בעבודה. כל אצבע שאני כורת אני דוחף לתוך פיו, דבר שמבדר את פיירו. הוא נעמד מאחוריו ומושך בשערו לאחור מקצה הקרקפת, מכריח אותו להסתכל על התקרה כדי שאוכל להמשיך לדחוף אותן פנימה בלי שיוכל להוציא אותן. התהליך לא נמשך הרבה זמן, וכאשר אני מסיים לכרות לו את כל האצבעות, אני מניח את הסכין וקם, מסתכל על הבגדים שלי ועל הרצפה. המקום מסריח מדם. אני לוקח עוד סכין מהעגלה הציוד ואומר לו: ״הגיע הזמן להיפרד. חבל שלא אוכל להאכיל אותך בראש שלך." ניק כבר מעולף. הוא איבד את ההכרה ולכן אני לא מתמהמה ומשסף את גרונו, מנגב את הדם.
חשבתי שאני ארגיש חרטה על מה ‏עשיתי עכשיו אבל אני לא מרגיש דבר.
"צריך לקרוא לחבר׳ה שיבואו לנקות. לך להחליף בגדים, אני אטפל פה" אומר פיירו ולוחץ על כתפי.
אך עיניי עדיין לא זזות מגופו המת של אבי.
אני לא מאמין שהוא סוף סוף מת ואין יותר את ניק מוריס בעולם הזה.
אני מרגיש פתאום חופשי כאילו אני יכול סוף סוף לנשום.
אם חשבתי שהמוזיקה מחזירה אותי לחיים. זה אפילו לא התקרב למה שקרה פה עכשיו.
"אתה בסדר,גבר?" שואל פיירו.
אני מרים את מבטי אליו מחייך לעברו חיוך אכזרי שבחיים לא חשבתי שאני יכול לחייך ככה.
"אני הכי בסדר שיש,אחי. איפה אמרת שיש בגדים להחלפה?" שאלתי.
"במשרד. רפאל כבר אראה לך איפה זה" הנהנתי והסתובבתי לקחת את הג׳קיט שלי.
אחזתי בו,התקדמתי אל הדלת עד שפיירו קרא לי שוב.
"אתה בטוח שאתה בסדר?" הוא שאל שוב.
"אין לך מושג עד כמה" עניתי לעברו בלי להסתובב אליו,חייכתי לעצמי ויצאתי משם.