~לוסיונה~
אני יושבת בישיבה מזרחית על הספה הגדולה במרפסת עטופה בשמיכה סביבי. מרימה מבט אל השמיים מעלי ונושמת עמוק
את האוויר הנעים. בפנים ממתין פבל. הוא בעיקר נח.
התרגשתי לראות אותו שוב אחרי זמן רב שאנחנו בנפרד. אני מניחה שכבר התרגלתי אליו.
פבל הוא כמו חבר עבורי למרות שלפעמים הוא מעט נוקשה.
הוא עדיין חלש אבל התעקש לחזור, לכן ביקשתי ממנו להישאר בפנים. לא ארצה שיחלה עוד בגללי.
אלדו אמור להגיע. אני מתעסקת עם הזרת שלי ובוהה בעור הפגוע. מנסה לשחזר בראשי את מה שאני עומדת לשאול אותו. תוהה האם זה מגוחך לחלוטין מצידי.
מה אם הוא יכעס? מה אם הוא יראה בכך עלבון? הרי אלדו לא עשה דבר מאז החתונה ושם הוא היה שתוי. הוא שומר על כבודו של ויטו.
אני מצרה את עיניי ותוהה, הספקות שלי גדלו כל כך בגלל השאלה של ויטו. מה אם ויטו שאל על משהו אחר לחלוטין? בטח אני סתם מסיקה מסקנות כי ראיתי את שניהם מדברים בקזינו?
המוח שלי משתולל ודלת המרפסת נפתחת. אני מביטה לאחור ורואה את אלדו צועד לעברי.
הוא הולך עם גב זקוף אבל לבוש במכנס ובחולצה פשוטים. לא חליפה שאני רגילה לראות עליו.
״היי פיורה.״ הוא מחייך אליי ואני מחייכת אליו בחביבות שמתיישב לידי על הספה.
״היי.״ אני אומרת רואה ששיערו לח מעט.
״לא היית בקזינו?״ אני מכווצת גבות בשאלה.
״לא, התאמנתי בשעות הלילה אז ישנתי עד עכשיו.״ מסביר משפשף את עיניו.
אני מהנהנת ונעמדת, ״אביא לך קפה? או תה?״ אני תוהה.
אלדו מהנהן. ״קפה יהיה טוב.״ אומר ומביט על השעון בידו. אני תוהה האם ממהר ונכנסת פנימה.
״פבל אתה בסדר?״ אני חולפת על פניו שמתיישב המטבח.
״אני בסדר לוסיונה.״ מבהיר ומביט בי. ״את צריכה שאעזור במשהו?״
אני מחייכת ומפעילה את מכונת הקפה. ״לא אין צורך.״
לאחר שאני מוזגת את הקפה אני אוחזת במפית ובספל יוצאת חזרה החוצה אבל כשאני מניחה על השולחן את הספל אלדו מביט בי בדאגה.
אני מכווצת גבות בשאלה מולו אבל מרגישה בזרם זולג מאפי מבינה שמדובר בוודאי בדם.
״פיורה?״ הוא נעמד ממהר להרים את המפית שהנחתי לצד הקפה ומתקרב אליי, מצמיד אותה אל אפי וצובט את גשר אפי.
״תורידי את הראש כן, בדיוק ככה.״ הוא מסביר ונראה שלא נבהל בניגוד לויטו. אני אפילו לא רוצה להיזכר שדיממתי כך בפעם הראשונה שלנו. אני מרגישה איך לחיי מסמיקות.
״סליחה אלדו זה מביך.״ אני אומרת בקול מצחיק מכיוון שהוא צובט את גשר אפי.
״נראה שזרם הדם מתחיל לעצור.״ הוא מחייך מסיר את המפית מאפי.
״חכי רק רגע אנגב את הדם.״ אלדו אוחז בכתפיי ומנגב את הדם משפתיי. אני מביטה אל הדלת כשרעש נשמע מהכיוון, רואה את ויטו עומד ומביט בנו. הוא נראה כל כך מבולבל ובטח לא מבין מה אנחנו עושים.
אני לוקחת צעד לאחור מתרחקת מאלדו שמשאיר אצלו את המפית המלוכלכת בשאלה.
ויטו מצר את עיניו וצועד לעברינו עם ידיים סגורות לאגרופים.
YOU ARE READING
להבות של שלג
Romanceהספר הראשון בסדרת הלהבות כל הזכויות שמורות לי אין להעתיק** אני לכודה. ממש ככה, יש לי אזיקים על הידיים ואין לי את היכולת פשוט לקום וללכת. החופש שלי נגנב לפני שבע שנים. תמיד ידעתי שחיים עם משפחה כמו שלי אמורים להיות קשים. אבא שלי נמצא עמוק בתוך המאפי...
