לאחות את שברי הלב

פרק 1

קוראות יקרות, תודה שאתן כאן ומפנות זמן לקרוא את הסיפור שכתבתי מהמקומות העמוקים ביותר בלבי.

אם נהניתן מהפרק, אשמח אם תשתפו אותו הלאה בכדי שעוד קוראות יהנו.
פרקים חדשים יעלו בכל יום שני ורביעי.

באהבה, אירינה.

מילה

איסלנד-שנת 2015

מה חשבתי לעצמי כשהסכמתי לחופשה הזאת? הייתי עייפה מלילה ללא שינה וצווארי כאב מהמושב הנוקשה בו ישבתי כמה שעות. במהלך הטיסה ניסיתי לקום מהמושב ולצעוד כמה צעדים הלוך ושוב במעבר, אך הרווח בין המושבים היה צר ולא יכולתי להישאר בו מבלי להפריע לדיילות שניסו לשרת את האנשים שנותרו ערים. הטיסה הייתה החלק השנוא עליי בכל חופשה אליה יצאתי, אך כנראה שכחתי מזה בגלל השנים שחלפו מאז הפעם האחרונה שעליתי על מטוס. הפעם האחרונה שטסתי הייתה בקיץ שלאחר סיום התיכון בו ביקרתי את לואיז, בת דודתי, בדנמרק. זאת גם הייתה החופשה האחרונה שבה הרגשתי חופשיה, לפני שכבלי המציאות קשרו את גופי ונפשי בכבלים שהותירו אותי כואבת.

לקחתי נשימה עמוקה, וויתרתי על מסכת השינה בתשישות. החזרתי אותה לתיק שמתחת לרגליי לפני שנשענתי אחורנית והבטתי מבעד לחלון הקטן. מלבד עננים אפורים וכבדים למראה לא הצלחתי לראות דבר, אבל יכולתי להרגיש את המטוס יורד מטה באיטיות.

למה לא הצלחתי להתרגש ולהיות מאושרת מכך שאני עומדת לפגוש את בת דודתי?

לא עברו מספיק חודשים מאז...

הוריי, בהפתעה מוחלטת בשבילי, תמכו בהצעתה של לואיז להצטרף אליה ולחבריה לחופשה באיסלנד. אני לעומת זאת לא מיהרתי להסכים אתם. הייתי תשושה וחלולה מבפנים, ובילוי עם אנשים שלא ראיתי אותם כמה שנים ושההיכרות אתם הייתה שטחית בלבד, לא הלהיב אותי. לבסוף הסכמתי בגלל הלחץ שהפעילה עליי משפחתי אבל השאלות והספקות הצליחו לבלום כל התלהבות מהרעיון. האם אצליח למצוא שפה משותפת איתם? האם אצליח להתחבר אליהם או שאהיה צופה מהצד שסופרת את הימים עד שאהיה בביתי הבטוח והשקט? המחשבות המשיכו להסתחרר סביב סביב במוחי.

נאנחתי בכבדות, מותשת מעצמי ומחוסר היכולת שלי להשתחרר ולו לכמה רגעים. לא תמיד הייתי כזאת, אבל השנים האחרונות גרמו לי להתבונן על העולם בצורה אחרת לגמרי. בגיל 18 הייתי קופצת על ההזדמנות לטוס עם לואיז שהייתה כמו אחותי, למדינה שסקרנה אותי, אבל בגיל 21 לא בטחתי בעצמי או בעולם. צבעתי את המציאות בשחור ולא הצלחתי להשליך ולו טיפה של צבע שיבהיר אותה מעט.

נורת החגורה נדלקה והדיילת הכריזה שאנחנו מתחילים להתכונן לנחיתה. הבטן שלי התהפכה למשמע המילים שהדהדו בכל המטוס והפה שלי הפך ליבש יותר ויותר. הצטערתי ששכחתי מהסוכריות שתמיד היו בתיק שלי למקרים האלה בדיוק, אבל היה מאוחר מדי להתכופף ולקחת אותן כשהרגשתי שהמטוס אינו יציב בתנועותיו. התיישרתי במושבי וסובבתי את ראשי שוב לעבר החלון, מנסה להתמקד במה שראיתי מבעדו, ולמזלי מה שראיתי הצליח להסיח את דעתי. תחת המטוס נפרש כר ירוק ועליו גלים רכים, ולאחר כמה מטרים הופיע מדבר סלעים שהזכיר לי פני כוכב לכת רחוק. הרים מושלגים נראו באופק, וכך גם כיפת קרח לבנה שזיהיתי כאחד הקרחונים הגדולים באירופה. הכול נראה כמו ציור סוריאליסטי. לא האמנתי שהטבע יכול ליצור מגוון כזה של יופי בתולי וראשוני. באותם רגעים שכחתי את הציניות ואת הפחדים, וחזרתי ולו לכמה רגעים לימים בהם חלמתי.