לאחות את שברי הלב

פרק 33

מילה

"באיזו שעה אתה נוחת מחר?"

שנה שלמה. שנה שלמה של שיחות וידאו וגעגועים שלא הכרתי כמותם. לא הצלחתי להאמין שאני באמת אראה את תומאס, ושבכלל נשרוד את השנה הראשונה שלנו ביחד.

כשחזרתי מדנמרק, לא העזתי לספר להוריי על מערכת היחסים עם תומאס וכך זה נמשך בחמשת החודשים הראשונים וכשהעזתי לספר- הם הגיבו בדיוק כמו שדמיינתי. הוריי ניסו לשכנע אותי שאני מכניסה את עצמי שוב לסיפור שלא אצא ממנו טוב, ואבי בחר להתעלם מכל אזכור של תומאס, מבחינתו הבחור לא היה קיים. גם מקס צידד בהוריי, וזה השאיר רק את נדיה לתמוך בי וזה מה שהיא עשתה. אולי זאת הסיבה שבחרתי לבלות איתה את זמני הפנוי, אתה ועם האחיינית שלי, אדל.

למרות הרשיים חלפה שנה והצלחנו לשרוד אותה, ביחד. היו ריבים והיו וויכוחים, והיו רגעים שבהם לא האמנתי שנתגבר על הקושי בלנהל מערכת יחסים בשלט רחוק. למזלנו היו סביבנו אנשים שהאמינו בנו וחיזקו אותנו כשאנחנו עמדנו להתייאש.

"בשעה תשע בערב. את בטוחה שאת רוצה לאסוף אותי? את לא מעדיפה להמתין לי בבית המלון?"

"לא. לא ראיתי אותך כבר 372 ימים. אני מגיעה." עניתי לו נחרצות והוא צחק. אהבתי את הצחוק שלו וכמה מאושר הוא נראה שהוא סוף סוף מגיע אליי.

סיימנו את השיחה בנשיקה באוויר, אך לא הצלחתי לישון כל הלילה.

הגעתי לשדה התעופה מוקדם מדי, אבל לא יכולתי להישאר בבית המלון אחרי שהבאתי את המזוודה שלי לחדר ששכרנו.

כצפוי היה עיכוב בטיסה אבל כשעה וחצי אחרי השעה המתוכננת ראיתי את תומאס נכנס לאולם הקבלה, ורצתי אליו כמו שלא רצתי בחיים.

הוא הספיק לעזוב את ידית המזוודה כשקפצתי על צווארו והתחלתי לנשק כל חלק בפניו.

"אתה כאן! אני לא מאמינה שאתה סוף סוף כאן!" נישקתי את שפתיו בכל התשוקה שהייתה בי, וכשסוף סוף הצלחנו להתנתק אחד מהשנייה, בחנתי את פניו.

שיערו היה ארוך יותר מהפעם האחרונה שהתראינו פנים מול פנים, אבל עיניו העייפות היו אותן עיניים שכל כך אהבתי. הוא חייך חיוך רחב כשמבטו חלף על פניי גם כן.

"אני לא חולמת, נכון?"

הוא צבט אותי בישבן.

"אאוץ!" קראתי בקול רם. "אני מניחה שלא."

הוא צחק את צחוקו העמוק ושילב את אצבעותיו באצבעותיי.

"אני כבר לא יכולה לחכות לרגע שנהיה בחדר שלנו." אמרתי בנונשלנטיות כשהתחלנו להתקדם לעבר תחנת הרכבת, וכשהבטתי בו קצרות ראיתי אותו מסמיק קלות.

ציפיתי שאהיה ביישנית אתו אבל למדתי להיפתח ולבטוח בתומאס. שיחות הוידאו שלנו לא היו רק שיחות, אלא גם התנסויות אחרות שמעולם לא היו לי. זה הגביר את הביטחון שלי בעצמי ובגופי, גם אם פיזית שום דבר לא השתנה בי. עדיין הייתי אותה מילה.