לאחות את שברי הלב

פרק 9

מילה

ישראל- שנת 2017

"ביי, שתהיה חופשה נעימה!" נישקתי את הילד האחרון שיצא מהגן בזרועות אביו ואחרי זה הבטתי בגן שהיה מסודר כלא הרגלו. הצעצועים הוחזרו למקומם והעריסות בפינת השינה הופשטו מהמצעים שבד"כ עיטרו אותן. עוד שנה הסתיימה, ואני לא האמנתי שהגיעו סוף סוף כמה ימים של חופש מוחלט.

עם זאת, עדיין לא הרגשתי את הנחת והשקט שציפיתי להרגיש. משהו בראשי עקצץ וידעתי בדיוק מה גרם לי לכך. חיכיתי לחופש כמו לאוויר לנשימה, לא הכחשתי את זה, אבל זאת הייתה חופשה שונה מהחופשה בשנה קודם לכן בה בעיקר ישנתי וניסיתי לחזור לעצמי אחרי שנה אינטנסיבית של לימודים ועבודה.

לואיז, למה עשית את זה לי.

חשבתי לעצמי בראש בפעם האלף, מקללת את בת דודתי ובו זמנית מברכת אותה, אבל הברכה הייתה קטנה במיוחד וכזאת שהעדפתי להתעלם ממנה.

"את מתכוונת ללכת או שאני נועלת אותך בפנים?" הגננת העירה אותי ממחשבותיי בבדיחות.

סובבתי את ראשי אליה וראיתי שהיא עומדת עם התיקים שלה בידיה ועל כתפה וכף ידה כבר על ידית הדלת הפתוחה. החיוך על שפתיה היה חם ואימהי וכשמה, אורלי, היא הייתה האור בימים הקשים וככה גם הילדים שהיו חלק גדול בתהליך ההתאוששות שלי. למרות השיעורים, הבחינות והמבחנים, ציפיתי להגיע לעבודה בימיי הפנויים ויצאתי עם חיוך רחב בסוף יום עבודה.

"אפילו אני לא אסרב לחופשה, אז אני אבחר ללכת." אספתי את התיק שלי אחרי שווידאתי שכל חפציי בו ויצאתי מהגן ואורלי אחריי.

"תנוחי ותיהני מתוקה, מגיע לך." אורלי חיבקה אותי לפני שנפרדנו ואני התקדמתי לעבר תחנת האוטובוס. למרות שאלה היו שעות אחה"צ, החום עמד וגרם לי להתנשף כשהתיישבתי על הספסל המתכת החם שבתחנה. מכוניות חלפו בזו אחר זו, ואני רק דמיינתי את הרגע בו אהיה תחת המזגן הקר בבית. לשמחתי לא המתנתי זמן רב לאוטובוס וכעבור נסיעה קצרה כבר הייתי זרוקה על המיטה בחדרי אחרי מקלחת.

לקחתי את הטלפון הנייד שלי ופתחתי את חלון השיחה עם לואיז. קראתי שוב את ההתכתבות האחרונה שלי עם בת דודתי ולא ידעתי מה לעשות לגביה.

לואיז: תומאס מגיע לישראל בשבוע הבא. תציעי לו להיפגש!

אני: למה הוא מגיע לישראל?

לואיז: מטעם העבודה. תכתבי לו?

אני: למה? עברו שנתיים מאז איסלנד.

לואיז: למה לא?

אני: למה כן?

לואיז: תכתבי לו!!!

אני: אני אחשוב על זה.

לואיז: מילה!

התעלמתי מההודעה האחרונה של לואיז כי הלב דפק חזק מידי והבטן התמלאה פרפרים ששנאתי אותם. עברו שנתיים מאז החופשה באיסלנד, וכצפוי לא שמרתי על קשר עם אף אחד מהדנים, גם לא עם תומאס. עקבתי אחריהם ברשתות החברתיות והם אחריי, אבל זה היה שטחי וסתמי.