לאחות את שברי הלב

פרק 18

מילה

דנמרק- הווה

חיפשתי את פניה המוכרות של בת דודתי בין עשרות האנשים שחלפו על פניי. הפעם האחרונה שנפגשנו הייתה בחתונתה שנתיים קודם לכן, ומאז נאלצנו להסתפק בשיחות וידאו בטלפון.

התגעגעתי אליה. מאוד. בייחוד שמאז שהיא נישאה חייה היו עמוסים יותר ושמעתי ממנה פחות.

היה נדמה לי שכולם התקדמו בחייהם, ורק אני נותרתי באותו מקום. לא במקום בו הייתי בגיל 21, אבל עדיין במקום מחפש ולא ברור.

גלגלתי את המזוודה מאחוריי, הדרך מהמטוס לאולם הכניסה הייתה ארוכה ומפותלת באופן לא רגיל.

גם כשסוף סוף הגעתי לאולם, חיפשתי את פניה המוכרים של בת דודתי אך לא הצלחתי לראות אותה מבין כל הפרצופים.

"איפה את לואיז? חסר לך שעדיין לא הגעת." מלמלתי לעצמי כשהוצאתי את הטלפון הנייד כדי להתקשר אליה. כשעמדתי לחייג אליה, שמעתי את קולה קורא בשמי וכשסובבתי את ראשי כדי למצוא מאיפה הקול מגיע ראיתי שהיא עומדת כמה מטרים לימיני.

התחלתי להתקדם במהירות אליה אבל היא חסכה לי את הטרחה כשרצה אליי. עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה, היא חיבקה אותי.

כמה טוב להיות בבית.

הדבר הקבוע ביותר בחיי היה שרק לואיז ומשפחתה גרמו לי להרגיש באמת בבית.

"אני כל כך שמחה שאת כאן!" היא קראה בהתלהבות כשסיימנו להתחבק. לואיז לא השתנתה כלל, כמעט. בטן קטנה בצבצה מעבר לחולצת הטריקו שלה, דבר שגרם לפי להיפתח.

"לואיז?" שאלתי ובהיתי בבטן ואז בה והיא נשכה את שפתה והנהנה בהתלהבות.

"איך לא סיפרת לי על זה?" חיבקתי אותה שוב, מתעלמת מהכיווץ בלב.

"חדשות כאלה חולקים פנים מול פנים." היא השיבה לי ושילבה את זרועה בזרועי כשהתחלנו להתקדם לעבר המדרגות הנעות.

"באיזה חודש את? איך את?" המשכתי להתבונן בה בזמן שהיא הביטה קדימה לעבר הרכבת התחתית.

"אני בשבוע 15. אני יודעת שזה מעט, אבל הבטן צצה מוקדם משציפיתי." היא ליטפה את בטנה בעדינות בידה הפנויה.

"אני בהלם, אבל גם שמחה בשבילכם." לחצתי בחיבה את הזרוע שאחזה בזרועי וראיתי את עיניה של לואיז מנצנצות.

"אימא נרגשת שהגעת, היא כבר מצפה לפגוש אותך." דודתי אנה הייתה אישה מיוחדת מאוד. היא היגרה לדנמרק אחרי שהכירה את אביה של לואיז בבריה"מ כשהוא הגיע לבקר בה. הם הכירו רק כמה שבועות בודדים כשהם התחתנו, ואיש לא האמין שזה יחזיק מעמד אבל זה הצליח. דודתי תמיד הייתה אופטימית באופן בלתי רגיל והיא ידעה מה היא רוצה והלכה אחרי זה.