מילה
בבוקר למחרת התעוררנו לכאוס ולטירוף. למזלי, הייתי בין הראשונות שקמה לכן הספקתי להתארגן בנחת. האחרים היו פחות ברי מזל. כשהם התעוררו, התחילו הוויכוחים על השירותים וחדר האמבטיה, ואז גם על הכנת הארוחות שרצינו לקחת איתנו לדרך. לבסוף, לא ידעתי איך, הצלחנו לצאת לדרך.
"לא ייאמן! בדרך למפלים הדרך הייתה כולה ירוקה ופה.." לואיז קראה בהפתעה כשעשינו את דרכינו להר הגעש גראוברוק אחרי שביקרנו במפלי ראונספוסר וברנפוס.
כמו בדרך משדה התעופה, הייתי במכונית עם לואיז ותומאס ושאר החבר'ה במכונית השנייה.
"הר הגעש שאנחנו נוסעים אליו, התפרץ לפני כמה מאות שנים והותיר אחריו את סלעי הבזלת האלה. רק הטחב הזה יכול לצמוח מתוכם, אבל הוא עדיין לא הספיק לכסות את הסלעים במלואם." תומאס הסביר בעניין, גופו דרוך ועיניו ממוקדות בדרך שלפניו.
"אתם יודעים, זה מעניין. הסלע נראה חזק וחסין כנגד הכול, והטחב הוא רך ועדין. ובכל זאת, הוא מצליח לחדור לסלע ולצמוח מתוכו." המחשבה פרצה מתוך פי עוד לפני שהספקתי לשקול אותה, אבל מכיוון שהיא כבר הייתה באוויר, המשכתי אותה. "זה רק מראה לנו שתנאים מתאימים ועקשנות יכולים לפצח גם סלע קשה ביותר."
אחרי שתיקה קצרה שגרמה לי להצטער שאמרתי משהו, תומאס שבר אותה.
"מחשבה מעניינת. מזכיר את השאלה מה חשוב יותר- התמדה או כישרון." תומאס העיר ולואיז הצטרפה ואמרה "אני חושבת שהתמדה חשובה יותר."
המשכנו לדון בשאלה מה חשוב יותר: כישרון או התמדה, עד שהגענו לחנייה שמתחת להר הגעש. לא הגענו לתשובה ברורה, אבל כשעשיתי את העלייה בהר הגעש המשכתי לתהות האם אכיר אי פעם את האדם שיהיה מוכן להתמיד כדי להגיע לליבי הפצוע. לפי הגוש שחשתי בבטני, הנחתי שהתשובה היא לא.
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------
הבטתי בנוף מבעד למצלמת הטלפון שלי, מנסה להעביר בתמונה את מה שעיניי ראו במציאות. שחור עם צהוב התערבב עם ירוק ואדום- ירוק הצמחייה שמסביב, צהוב הטחב, אדום הברזל ושחור האפר. צבעים מנוגדים שלא היו אמורים להתחבר אבל לכל אחד מהם היה חלק בסיפור ההיסטורי של הר הגעש עליו טיפסנו.
בערך כמו חיי בני אדם.
"מדהים, נכון?" קפצתי למשמע קולו של תומאס משמאלי. חשבתי שאני האחרונה בחבורה שנותרה על ההר, בוחרת את החברה של עצמי לעוד כמה רגעים.
"לא התכוונתי להבהיל אותך." תומאס התנצל ואז הרים את הטלפון שלו כדי לצלם את התמונה שנפרשה מולנו.
"כמה החבר'ה יכעסו עלינו שאנחנו מעכבים אותם?" שאלתי אותו והכנסתי את הטלפון הנייד לכיס שלי.
YOU ARE READING
לאחות את שברי הלב
Romance*הסיפור הושלם* מילה החיים שלי התחלקו לשניים, לפני שברון הלב ואחרי שברון הלב לא האמנתי באהבה. לא האמנתי בעצמי. התהלכתי כעיוורת ולא ראיתי את האור תקופה ארוכה. ואז הוא נכנס לחיי שוב, והוא כבר לא היה הילד הקטן שזכרתי. הוא היה גבר, והלב שלו היה שייך לאחר...
