לאחות את שברי הלב

פרק 36

מילה

הייתי פרנואידית יותר מתמיד. לא היה שבוע שלא ביקרתי אצל הרופא, על כל כאב קל שחשתי בבטני. הייתי מבועתת. הייתי בסיוט מתמשך.

רציתי לשמור על ההיריון הזה בכל מחיר.

כשהתחילו לי הבחילות, לא חשדתי. תיארתי לעצמי שזאת שוב הבטן שלי שמגיבה ללחץ שחשתי בו בגלל תחילת שנת הלימודים אבל הקאתי כל מה שניסיתי לאכול. שום דבר לא נשאר בפנים. התחלתי לרדת במשקל ולסבול מסחרחורות.

זה הבהיל את הוריי, את אחי ואת אשתו. הם עמדו על כך שאסע למיון להיבדק אחרי לילה שלם בו לא הצלחתי לישון בגלל ההקאות.

מעולם לא הרגשתי רע כל כך.

נדיה ליוותה אותי למיון בבית החולים בו היא ואחי עבדו, ואחרי שהרופא ביצע כמה בדיקות הוא אמר את מה שלא ציפיתי לשמוע: את בהריון.

מאותו רגע הכאוס התחיל.

הוריי כעסו על חוסר האחריות.

אחי היה בהלם ולא הצליח לדבר אתי.

רק נדיה תמכה בי. רציתי את לואיז ולוסיה לצדי אך שתיהן היו רחוקות ממני, אבל בעיקר רציתי שתומאס יתמוך בי.

לצערי הפאניקה התגברה עוד יותר כשהבנתי שתומאס כנראה ייפרד ממני כשישמע שאני בהריון. הייתי בטוחה בכך כי חוויתי זאת בעבר.

הרופא רשם כמה תרופות שהצליחו לעצור את ההקאות אך לא את הבחילות, ונאלצתי להישאר בבית ולהתאושש. לא להתאמץ.

הייתי צעירה אך ההיסטוריה שלי עדיין הייתה נורת אזהרה והרופא לא רצה לקחת סיכונים עד שרופאת הנשים תבדוק אותי.

תומאס המשיך להתקשר ולא יכולתי לענות לו. לא יכולתי לספר לו.

פחדתי. פחדתי לאבד אותו סופית אבל גם פחדתי לאבד את ההיריון.

כל כך הרבה פחדים וכלי קיבול קטן מידי עבורם.

הייתי מוצפת, לכן ברחתי לשינה. הסתגרתי בחדר וסירבתי לצאת, ובקושי הצלחתי לאכול.

הרגשתי בודדה יותר מתמיד. שוב הייתי בת 20.

אחרי שרופאת הנשים הצליחה לפנות לי זמן בין התורים שלה והבטיחה לי שהכול תקין ושאני אוכל להמשיך בשגרה שלי עם כמה שינויים מינוריים עד שיסתיים הטרימסטר הראשון, הצלחתי לנשום לרווחה.

אך עדיין הייתי צריכה לספר לתומאס.

לואיז עדכנה אותי בכל יום כמה תומאס אומלל ודואג ושאני חייבת לספר לו אבל אני פחדתי. לא ידעתי איך אני יכולה להגיד משהו משנה חיים בטלפון. משהו שעלול היה לשים קץ למערכת היחסים ביננו.

הלב שלי הצליח לשחרר את אלכס אבל את תומאס? המחשבה על כך גרמה לנשמה שלי להיקרע.

להפתעתי הוא הגיב שונה ממה שתיארתי לעצמי.