מילה
התעוררתי מהכאבים האיומים ביותר שהרגשתי אי פעם. חשבתי שזה הלב השבור לרסיסים אבל לא, זאת הייתה הבטן שלי.
ניסיתי לקחת כמה נשימות עמוקות, לעסות בעדינות את הבטן. עברתי יום נורא.
המילים של אלכס... לא. אסור לי לחשוב על כך.
כשהכאבים לא עברו, ניסיתי לקום מהמיטה אבל זה רק החמיר אותם.
התקפלתי לשניים וחשתי ברטיבות בין רגליי.
קפאתי מפחד.
השמש כבר זרחה כשהתעוררתי, גופי רועד ומזיע. זאת הייתה הפעם השנייה מזה זמן רב שחלמתי את החלום הזה. הלב פעם בעוצמה ולא הצלחתי להרגיע אותו. ניסיתי לשחזר את העצות של הפסיכולוגית שלי אבל כל ניסיון שלי נכשל. האוויר היה דליל או שהריאות שלי פשוט סירבו לקבלו. הראש ניגן שוב ושוב את החלום והדמעות זלגו מעצמן.
לא! אני חזקה יותר מזה.
ניסיתי להגיד לעצמי מילות עידוד אבל לא יכולתי. נכנעתי להתקף החרדה ושכבתי במיטתי עם עיניים סגורות עד שחשתי בגופי נרגע. לא ידעתי מה השעה אבל ידעתי שלא אוכל להירדם שוב.
קמתי מהמיטה והלכתי למקלחת, ההשתקפות שניבטה אליי מהמראה מעל הכיור נראתה נורא: עור פנים חיוור ושקים כהים מתחת לעיניים. שטפתי את הפנים במים קרים, ואחרי כן התלבשתי בבגדי ספורט פשוטים ויצאתי לטייל סביב האגמים. עם כל צעד שעשיתי, הרגשתי איך המוח שלי הופך להיות צלול יותר. החלום הפך שוב לזיכרון שהשארתי בעבר.
כשהגוף מחומם מספיק, התיישבתי על ספסל והבטתי לעבר המים האפורים כמו השמיים שמעליהם. היום היה קריר יותר מאשר היום שלפני.
ייחלתי לכך שיגיע היום בו לא ארגיש רדופה על ידי הזיכרונות שלי. הגוף היה תשוש, אבל לפחות המוח שיחרר את מה שלא היה ניתן להשיב.
"מילה?" שמעתי קול מוכר. הרמתי את מבטי וראיתי את תומאס עומד מצד ימין שלי. הוא היה לבוש חולצת טריקו לבנה, מכנס שחור בגובה הברכיים ושיערו היה רטוב מעט בצוואר וליד הרקות.
לא ידעתי האם לשמוח על כך שתומאס נתקל בי או לברוח מתומאס שנתקל בי דווקא ברגע בו הייתי חלשה.
"אפשר?" הוא סימן על הספסל שלידי ואני הנהנתי כי זה היה הדבר המנומס לעשות.
תומאס התיישב ופתח את פקק בקבוק המים שלו ולגם ממנו לפני שניגב את פיו והסב את תשומת ליבו אליי.
הלב שלי לא היה שקט, וכבר לא ידעתי האם זה בגלל החלום או בגלל הבחור שישב לידי קרוב מדי.
"לא ציפיתי לפגוש אותך כאן בשעה הזאת." הוא אמר, עדיין מתנשף קלות מהריצה.
YOU ARE READING
לאחות את שברי הלב
Romance*הסיפור הושלם* מילה החיים שלי התחלקו לשניים, לפני שברון הלב ואחרי שברון הלב לא האמנתי באהבה. לא האמנתי בעצמי. התהלכתי כעיוורת ולא ראיתי את האור תקופה ארוכה. ואז הוא נכנס לחיי שוב, והוא כבר לא היה הילד הקטן שזכרתי. הוא היה גבר, והלב שלו היה שייך לאחר...
