רגשות מעוותים

דין: 2

״היינו פאקינג מדהימים!״ אני מחייך אל כל החבר׳ה מתי שאיידן ואני יוצאים מהמסעדה אחרי החגיגה הקטנה שלנו של הניצחון המתוק. מתוק כמו שוקולד. כשאנחנו פונים אל המכונית, אליסון ואבא שלי מחכים לנו שם. ״היי,״ כשאנחנו מגיעים, אליסון פותחת שמפניה והקצף נזרק מהבקבוק כמו שליבי הרגיש כשהניצחון הכה בי. פאקינג נרגש. אני מבחין בחילופי מבטים בינה לבין איידן, לא מפספס ולו מבט אחד. אני צוחק לעצמי. השניים האלה מאוהבים עד מעל הראש ולא רוצים להודות באהבתם. ״אני לא מאמין שאני נותן לקטינים לשתות.״ כולנו מגחכים מהמשפט של אבא שלי ונכנסים אל המכונית. ״אלי,״ מלמלתי והיא כיווצה גבות בתהייה כתגובה. ״איפה היילס?״ אני שואל כשאני רואה שהיא לא כאן ברכב. היא הגיעה למשחק היום. היא לא מרבה לבוא למשחקים שלנו משתי סיבות. הראשונה היא הכי חשובה, בגללי. והשניה היא כי היא שונאת את האלימות במשחק כמעט כמו שהיא שונאת להיות איתי, ממש כמו השנאה שאני מרגיש אליה. אני חושש שזו הפעם הראשונה שאנחנו נסכים על משהו. מסכנה, יש לה לב חלש. אני ההפך ממנה, אני פאקינג מטורף עליו. הזעם שבי יוצא על אנשים שמקנאים בך במגרש ולא על היקרים לליבך. זה מוציא אנרגיה שלא חשבת שיש לך. ״למה? הייתה לך תוכנית סוף סוף להודות באהבתכם הנצחית אחד לשניה?״ אלי משיבה לשאלתי ואני מגלגל עיניים. ״איך אתם אוהבים,״ אני מוצא פקק לידי וזורק עליה בעדינות כדי לא לפגוע בה והיא תופסת אותו בחיוך מנצח. אני נאנח כשהרכב מתחיל בנסיעה. אלי ואיידן שונאים את זה שהיילי ואני ככה, אבל אין מה לעשות. האישה שטן מהשמיים, ישירות מהגיהנום. היא נראית כמו מלאך עם הגוף היפיפה שלה והשיער החלק והשפתיים המלאות, אבל בתוך תוכה היא פאקינג שטן. אני מאבד את העשתונות שלי כשאני לידה. אני חייב להקניט אותה כמו אוויר לנשימה. כשאני רואה אותה הדבר היחיד שנמצא על לשוני הוא הקנטה, ולא מילה טובה, אפילו לא אחת מזוינת. אני נהנה מכך, אני נהנה להקניט אותה ולראות אותה מתעצבנת, למרות שזה מעצבן אותי לא פחות ממנה. היא מעלה לי את הפיוז בתוך שניות אחדות, אני לא יודע למה אבל כך זה. אני צריך להתקדם הלאה ממה שקרה בחופש של לפני כיתה ח׳ אבל אני לא יכול, היא פגעה בי כמו שברק פוגע ביער המזוין והכל עולה באש. ועל זה אני לא מוכן לסלוח לה, אף פעם. גם אם היא תבקש את עזרתי, לעולם לא הושיט את ידי.

אבי לוקח אותנו אל ביתו של איידן ואנחנו ממשיכים בחגיגות כאילו אין לנו בית ספר מחר. אין חיים, אין מבחנים ואין בגרויות ומתכונות. אבי פורש מתישהו בין שוט לשוט, אומר לנו להיזהר. ״אני פורשת,״ אלי מודיעה כשאיידן ואני משחקים במשחק במחשב, אחד האהובים עלינו. משחק מכוניות. אני יודע שזה נשמע ילדותי למדי אך בגלל שזה מציאות מדומה זה מרגיש פאקינג אמיתי. החלום של איידן ואני זה לצאת אל הרחובות ולהתחרות במרוצי רחוב. זה אשליה, דבר שלא יקרה לעולם, אבל לפחות יש לנו את המשחק הזה, המציאות המדומה. איידן דוחק אליי מרפק כשסיימנו את המשחק בניצחון ומבחין בכך שאלי עלתה כבר לחדר אורחים שבו תמיד היילי והיא היו ישנות מתי שהיינו נפגשים כולנו בביתו של איידן. ״לך,״ טפחתי על גבו ואמרתי בחיוך, ״לך לבחורה שלך.״

״היא לא הבחורה שלי.״ הוא אמר בבירור אבל חייך למשמע מילותיי. החבר שלי מאוהב עד השמיים ואני לא חושב שהוא רוצה לחזור חזרה אל כדור הארץ. אני מגלגל עיניים. ״אתה תהיה בסדר, אחי?״ שאל. התחושה של הנינוחות, הקלילה והשמחה התחלפה לכאב ראש ואני יודע שלא אוכל ללכת מחר לבית ספר מההנגאובר שלי. אבל אני מפוקס יותר משהייתי בתחילת הערב. אני מהנהן אליו ויוצא מהבית. למזלי, אני גר כמה בתים מכאן. אבי הלך בידיעה שאני נשאר לישון כאן אבל החלטתי לחזור הביתה הלילה. אני חולף ליד ביתה של היילי והולך אל ביתי כשהרוח הקרירה מקפיאה את הזיעה שעל מצחי. אני נאנח, מסוחרר טיפה. אני כמעט מועד כשאני נכנס אל הבית וסוגר אחריי את הדלת, נועל אותה מלמעלה ומלמטה. אני מתנדנד מצד לצד, מרגיש את דמי בוער ורפלקס הקאה נמצא בדרך כשאני עולה במדרגות אל חדרי.

להשתכר על היום הראשון של הלימודים זה חדש. אני מגחך לעצמי. אני שומע לחשושים כשאני במדרגה השלישית שלי. אני ממשיך למדרגה הרביעית והחמישית, והלחשושים ממשיכים. אני תוהה לעצמי האם הוריי עדיין ערים. אני מושך בכתפי כתגובה של לא אכפת לי כאילו מישהו נמצא איתי ושאל האם אני מעדיף לראות את השטן או את היילי. למרות שהייתי הולך על השטן לגמרי. אני עולה למדרגה השישית אבל אז, אני שומע את אבי לוחש, ״ששש, דין עלול להגיע בכל רגע,״ אמר לאימי. ״את יודעת שלפעמים הוא מגיע בהפתעה.״ המשיך.

״אני,״ אימי התחילה לדבר אך השתתקה. ״אנחנו לא-״ היא התחילה לומר אך קטעה את מילותיה בכך שצחקה, כל כך חזק עד שזה הפתיע אותי. אמא מעולם לא איבדה שליטה, מה קורה עכשיו? היא תמיד הייתה מפוקסת ומחוייכת, שמרה על קור רוח. ועכשיו, היא נשמעת כאילו היא מאבדת שליטה, היא נשמעה כאילו היא שיכורה. ״תרגעי, ג׳י, כלום לא יקרה.״ היא צחקה. ״אתה חושב שכלום לא יקרה?״ אני מכיר את אבי טוב מדי כדי לדעת שהוא תופס את כתפיה של אימי עכשיו ומחבק אותה אליו. ״הכל טוב, ג׳ניפר, אני מבטיח לך.״ אני שומע אותה בולעת רוק. ״תעשה לי טובה ותביא לי עוד מהבקבוק הירוק הזה ששם, מותק.״ היא ממלמלה. ״בעלי היקר, היקר לי מכל.״ היא המשיכה לברבר והבחנתי שהיא נשכבה על הספה, נרדמת במהירות. ״מה לעזאזל אעשה עכשיו,״ אבי ממלמל לעצמו ואני לא מבין את השיחה ששמעתי הרגע, מה קרה עכשיו.

אבי הרים את ראשו למשמע הרעש, רעש שאני גרמתי בכך שהתכופפתי מעל המעקה כדי לראות את הוריי. אבי כיווץ גבות בשעשוע. ״הגעתי עכשיו.״ התגוננתי.

״אימא שלך בסדר, לך לישון, תנוח. היום היה יום גדול.״ אבא שלי לא טיפש, הוא ידע שהאזנתי לשיחה. חייכתי אך עדיין הייתי מודאג. מה קרה לאימא? למה היא ככה. ״היא שתתה מעט, קורה לכל אחד, אני צודק?״ הוא אומר ומביט בי לדוגמה. אני מגלגל עיניים ומחייך והחשש עוזב את גופי במהירות. אם הוא לא דואג, אני לא דואג. ״לילה טוב, המאמן.״ אני מקניט ושומע אותו מגחך כשאני עולה במעלה המדרגות אל חדרי. אני נשכב על המיטה ועוצם עיניים בנינוחות עד שאותה נינוחיות עוברת כשקרני השמש נכנסים לחדרי ומאירים את החדר. אני מרגיש צורך להקיא וכאב ראש ארור.

בוקר טוב גם לך עולם מזוין.

❀