רגשות מעוותים

דין: 33

עובר שעה, שעתיים, יום אחד ולאחר מכן ימים עד שמגיע יום רביעי.

בעצם, היום.

המשפט של אבי.

אני קם מהמיטה עם רעשים של ברקים ברקע וצוחק לעצמי. הבנתי את הסימן, אבא, אולי אתה רוצה גם לכתוב שהכל הולך ללכת היום גרוע בשלט ענק?

המשפט של אבי יחול היום בשעה אחת עשרה בבוקר, כך שאני קם ומתקלח והולך זריז לתחנת המשטרה. העורך דין שלי עבר יחד עם אבי על כל הדברים, לא הייתי קשור לזה כי אני כבר יודע מה הולך לקרות, הכל הולך לקרוס היום ואני מקווה שאני טועה. אני מקווה בכל ליבי שהכל ילך חלק ואבי ישתחרר עוד היום אבל יודע שזה בלתי אפשרי וזה ישאר בגדר חלום. מוריס, היילי ואני לא הצלחנו למצוא שום קצה חוט וגם אם כן, הוא נהרס על ידי הרוצח בעצמו. עד שהרגשתי שהכל הולך קשורה, הוא התפוצץ לי בפרצוף. לא מספיק כל זה, היילי ואני לא דיברנו. היא התחמקה ממני בבית ספר בטענה שהיא ממהרת לאנשהו. נתתי לה את התחושה שהיא הצליחה לחמוק ממני, חשבתי שאולי זה יעשה לשנינו טוב המרחק הזה והרגשות שחשבתי שיש לי - יעלמו.

אבל אם חשבתי שהרגשות שלי יעלמו כלפיה אם לא אדבר איתה, טוב, טעיתי ובגדול כי הם רק התחזקו והדחף להצמיד אותה לקיר ולנשק אותה שוב, לטעום את טעמה המתוק, היה גבוה מדי עד שחשבתי על כך בזמן השיעור המזוין. כי ברגע שטעמתי את גן עדן, לא אוכל להתפשר על שום דבר אחר מלבד זה.

אני מנסה לתת לה את הזמן שלה, אבל לא חושב שאני יכול יותר מזה. כמעט שבוע עבר שלא החלפנו מילה, לא הקנטה ולא מבט מזוין. אני מודה, התגעגעתי לזה.

להקנטות שלה.

מבטי הזעף שמופנים אליי.

לריח שלה.

אליה.

התרגלתי שהיא לידי. התרגלתי לעקוץ אותה ושהיא תחזיר לי עקיצה משלה. את האמת, חיכיתי לזה. חיכיתי לעקיצות של היילי יותר מאוויר לנשימה. והשבוע שלא דיברנו רק גרם לי להתגעגע אליה ולפה העוקצני שלה יותר. נתתי לרגשות שלי לגבור מרגע לרגע. לחזור כמו פצצה מתקתקת.

הייתי רוצה לסמן אותה כשלי בכל יום שעובר כאשר היא שמה עליי פס והפה שלה מקניט אותי בכל רגע שהיא רק יכולה. השבוע היא נעלמה מהרדאר, אפילו אלי ואיידן לא הבינו מה קורה לה כשהיא נעלמת מהלימודים ככה. אין לי מושג לאן היא הלכה, אבל היא עושה משהו מאחורי הגב של כולנו ואם היא לא מספרת, אפילו לאיידן ולאלי, אני מנחש שזה משהו חשוב שהיא לא רוצה שהוא ידפק. אני נכנס לתחנת המשטרה בסערת רגשות, לא יודע מה הולך לקרות ומרגיש כאילו הכל מתמוטט. אני נתקל במישהו וממלמל סליחה. אני מביט באדם וליבי נעצר וכשהיא נושמת, הוא פועם בפראות. לעזאזל, למה היא כל כך יפה, עוצרת נשימה.

״היילי.״

״דין.״

״מה את עושה כאן?״