רגשות מעוותים

היילי: 27

עובר יומיים שלמים בהם לא ראיתי את דין, אפילו לא בבית ספר. הוא אמר לאיידן שהוא נוסע יחד עם טום למכור את הרכב בשביל להשיג כסף - הרכב שאני זכיתי בו. בכל הארבעים ושמונה שעות שחלפו הלכתי לתחנת המשטרה ושאלתי את מוריס האם יש חדש, אבל לא היה דבר. הוא היה נראה מותש והכי חשוב - נכנע. אני רואה את זה בעיניים שלו ומרגישה את זה. מוריס, השוטר הכי נחמד שפגשתי, הולך לוותר. אני לא רוצה לוותר, אבל אין לנו שום קצה חוט ואם לא יקרה משהו קיצוני עכשיו, אז הכל הולך לפח. בעוד כעשרה ימים בלבד, ביום רביעי הבא, ג׳ו יישפט בבית משפט על מעשיו החמורים, מעשה שהוא כלל לא ביצע. אני מקווה בכל ליבי שאוון יתקשר עם חדשות טובות ולא רעות.

אני קמה מהמיטה ונכנסת להתקלח, קמה לבוקר חדש כאשר האור קורן מהחלון. אני מתארגנת ויורדת למטה. ״היילי!״ איתן עוצר אותי בדיוק כשאני עומדת לצאת מהבית. ״מה קורה?״ מלמלתי והסתובבתי אליו. ״אימא אמרה שאת לוקחת אותי היום.״ הוא אומר, נשמע ונראה עצבני במיוחד. אני מכווצת גבות בדאגה. ״הכל בסדר?״

״הכל יהיה בסדר רק אם תקחי אותי היום למשחק של דין ואיידן.״

לעזאזל, זה היום?

״בסדר, בסדר. לך תביא את התיק שלך ואני אקח אותך לבית ספר.״ הוא מחייך החוצפן והולך להביא את התיק שלו, חוזר בריצה עם אימא. ״תודה, מתוקה.״ היא נושקת לראשי ואני מחייכת לעברה, מחבקת אותה. ״אני מקווה שאת משקיעה בלימודים, תכף יש אסיפת הורים.״ היא מזכירה לי. אני משתדלת לא לגלגל אליה עיניים ויוצאת עם אחי לבית ספר. אני מרגישה שהלימודים כרגע לא חשובים, אלא רק להוציא את ג׳ו מהכלא ולעזור לדין. אני לא יודעת מתי החלק השני בסיפור נוסף, אבל ככה זה עכשיו. ואני לא יודעת אם אני שונאת את זה כל כך. הנשיקה שינתה בי משהו, אפילו לפני.

אחרי ששמתי את איתן בבית ספר, אני נכנסת לשיעור אחד, שניים, שלוש ובאף אחד מהם לא פגשתי את דין. ״היי,״ אלי מנופפת לי לשלום במקום הקבוע שלנו - מול המגרש על המדרגות. אני מתיישבת לידה ושואלת בפזיזות, ״שמעת משהו מדין?״ היא בדיוק שתתה מהמים שלה ונחנקה. אני מניחה את ידי על גבה אבל היא מתרחקת ממני בדרמטיות. ״מה שאלת עכשיו?״

״מה הבעיה?״ היא מביטה בי בגבה מורמת ושיט, עכשיו אני מבינה. האסימון נפל. מעולם לא דיברתי על דין, מעולם לא שאלתי אותה או את איידן עליו רק הקנטתי אותו והבעתי את השנאה שלי כלפיו. מעולם לא הזכרתי את שמו בשיחה אחד על אחד איתם. ״תשכחי מזה.״ מלמלתי. ״ממש לא.״

״מה קורה?״ בדיוק מה שחסר לי עכשיו. איידן מגיע, נושק לאלי על שפתיה ומתיישב לידי, לוקח לי מהפופקורן שפתחתי הרגע.

״מה הריכול עכשיו?״

״היילי שאלה על דין.״ אלי מושכת בכתפיה, כאילו היא לא כרגע נחנקה מהמים ששתתה ועשתה מזה דרמה יותר ממה שהיא אמורה. ״את מה?״ איידן רק צוחק עליי אבל בכל זאת נראה מופתע. ״למה אתה כל כך דרמטי, איידן. היא בסך הכל שאלה עליו.״ אני מגלגלת עיניים לעברה. ״נמאס לי ממכם.״ אני אומרת וקמה כדי ללכת לשיעור שלי. ״תעצרי!״ אלי אומרת לי ובלית ברירה אני עוצרת, לא מסתובבת אליה. ״דין, כפי שכבר שמת לב, לא יבוא היום לבית ספר אבל אנחנו מקווים שלמשחק כן.״ אני מהנהנת והולכת אבל אלי מספיקה לומר משהו שגורם לי להסמיק, מילים שאמורות לנגן לי על העצבים אבל במקום, משתיקים אותם וגורמים לי לחמימות בלב. ״משהו קורה בין שניהם, אני אומרת לך. גם דין מתנהג מוזר לאחרונה כשמדובר בה.״ זה לא אמור לקרות, אפילו לא ממילים כאלה שהם לא מחממות לב, אבל זה מה שקורה לי, ליבי מתכווץ רק מהמחשבה שדין ואני נהיה יחד. אני שונאת את זה אבל לא יכולה להתחמק. אני מרגישה כמו סופת הוריקן, סופה של רגשות שחוזרים והולכים ולי אין מושג מתי הרוח החזקה עומדת לנחות.