אני חוזר הביתה אחרי השיחה הארוכה שלי עם היילי. אני נשבע שמעולם לא דיברנו בנעימים כך. תמיד היה שם איזה הקנטה או שניים. בעצם, על מי אני עובד. כל משפט שני שלנו זה ירידה והקנטה אחד על השני. מעולם לא דיברנו בשקט כזה. אבל היינו חייבים. חייבים בשביל החברים שלנו. אנחנו חייבים לגרום לאיידן ואלי להאמין שמשחק הסנוקר חיבר בינינו וכך הם יוכלו להיות ביחד בראש שקט. אנחנו לא תמימים, ידענו שהם ממשיכים לשמור את רגשותיהם לעצמם בגללנו. כי הרי אם הם יהיו ביחד זה אומר שנצטרך להיות רק היילי ואני לבד רוב הזמן. וזה משהו שהם לא היו רוצים כי זה אומר יותר הקנטות וירידות אחד על השני.
זה ברור מאליו שהשנאה שלנו כלפי אחד השני שונה, הרי אנחנו מדברים כל יום. השנאה טמונה בנו אבל אנחנו לא יכולים לבטא אותה כלפי חוץ, רק בהקנטות. אני יודע שנמאס לאיידן ואלי להרגיש כאילו הם נכנסו לתוך קרב איגרוף בכל פעם שאנחנו יחד. אנחנו מנסים לממן את המילים שיוצאות מפינו אבל זו הבעיה, כל צד רוצה להיות זה שאומר את המילה האחרונה, זה שפוגע הכי הרבה. המילים שלנו זה הדרך היחידה לבטא את השנאה והטינה שלנו כלפי אחד השני בגלל המצב שאליו נקלענו. אני בדרכי חזרה הביתה כאשר אני שם לב שדלת ביתי פתוחה במקצה. אני מכווץ גבות בתהייה רבה. מה לעזאזל? אני מגביר את צעדיי, מקווה שזו בסך הכל אימי השיכורה ששכחה לסגור את הבית. אני נאנח. עבר שבוע וחצי מאז שאימא התחילה לשתות, מאז שזו נהייתה השגרה הקבועה שלה. היא קמה בבוקר, שותה בירה ועוד כמה שוטים של וויסקי וחוזרת לישון. היא קמה בערב ויוצאת לבזבז כסף על שתיה חריפה במועדון וככה, לאט לאט מבלי שאף אחד שם לב, הכסף נגמר. כאילו הכספומט מושך את הכסף לעצמו במקום להוציא אותו לאור. אני לא יודע מה קרה שבוקר אחד היא החליטה ללכת לעבודה שיכורה. הכל היה טוב ויפה כל השנים ובין לילה היא התהפכה. אני דואג לה אבל לא מעיז לומר מילה. אבי סופג את כל האשמות מאימי בכל לילה. ובכל לילה אני זה שסופג את הריבים שאימי יוצרת בינה לבין אבי. אני לא מבין מה קורה, מרגיש מחוץ לעניינים. יאמר לזכותה של היילי שהיא שמרה בסוד את המריבה שהיא הייתה עדה לה. היא לא אמרה מילה אחת, אפילו לחברים הכי טובים שלנו. אני פותח את הדלת בבהלה כשאני שומע קול ניפוץ. כמו בכל לילה, אני מבחין באבי עוזר לאימי וסוחב אותה במעלה המדרגות כאשר היא נופלת בכל פעם מזוינת כשהוא מנסה לייצב אותה חזרה. היא עקשנית ולא רוצה את עזרתו כלל. אפילו את העזרה שלי כשאני בא לעזור לה. היא ממלמלת, ״תפסיקו,״ אנחנו בולעים רוק במתח ולא מקשיבים לה ובכל זאת מנסים לעזור לה להגיע למיטה. היא כל שניה מועדת במדרגות אבל בסופו של דבר אנחנו צולחים את המסלול ומעלים אותה למעלה לחדר. אבא משכיב אותה על המיטה ומכסה אותה, נושק למצח שלה וללא מילים נוספות מסמן לי לצאת מהחדר כשהוא מאחוריי. הדלת נטרקת מאחוריו והוא נאנח בעייפות. ניכר מעיניו שהוא לא ישן, עיגולים שחורים מכסים את עיניו. כל הילדים בבית ספר שלי שמים לב לכך אבל לא אומרים מילה. אבי הוא המורה האהוב בכל בית הספר, הוא המאמן שלי והוביל אותי לשחקן שאני היום. רק בזכותו אני אלוף בכל בית הספר בפוטבול ומביא את הקבוצה לגדולות. טוב, יחד עם איידן. אבי אימן את שנינו מכיתה ז׳ ומאז איידן ואני נהיינו חברים טובים. ״תראה,״ אבי מניח את אצבעותיו על גשר אפו בתסכול. ״אתה ילד גדול, אני לא הולך להסתיר ממך דברים כי אתה יכול בקלות להפוך מגרגיר אפונה תבשיל.״ הוא אומר ומביט בי. ״המצב הכלכלי שלנו לא טוב. בכל יום מתבזבז לנו כמויות של כסף על אלכוהול.״ אני לוקח נשימה, רוצה לומר שאני אעבוד אם צריך אבל הוא לא נותן לי לדבר. ״ולכן אני אעדר לכמה ימים, אם לא שבועות מהבית ואחזור רק בשעות מאוחרות בלילה.״ אני מכווץ גבות והוא ממשיך. ״מצאתי שתי עבודות שהסכימו להעסיק אותי ואני מקווה שכבר בחודש הבא אצליח לאזן את המערכת.״ אני בולע רוק. מעולם לא שמעתי את אבי מדבר ככה, מעולם לא ראיתי אותו עייף כל כך. זה שובר לי את הלב. ״ואתה, שלא תחשוב שאני לא מכיר את הראש שלך. אתה הולך להשקיע בלימודים ובמשחקים שלך. אתה לא תאבד את זה בגלל הבעיות שלנו המבוגרים. תמשיך לחיות כמו נער, בבקשה.״ אני לוקח נשימה עמוקה ואומר, ״אני יכול לעבוד-״ הוא קוטע אותי. ״אני מתחנן בפניך, בן. אני רוצה שתמשיך להיות הילד שאתה ולא להעסיק את המחשבות שלך במצב שלנו. תתעסק בדברים שאתם הבני נוער מתעסקים בו. תעשה חיים.״ אני בולע רוק. איך אני יכול לחשוב על החיים שלי מתי שההורים שלי קורסים כלכלית? מתי שאימי הופכת להיות אלכוהוליסטית? אני מהנהן וחוזר אל חדרי. אני טורק את הדלת בעצבים. לעזאזל. זה לא הולך לקרות. אני לא ארשה שאימי תהפוך לאלכוהוליסטית ושאבי ירסק את עצמו מרוב שעות עבודה. אני לא ארשה את זה. אני שוכב על המיטה שלי ומביט על התקרה. אני יכול למכור כמה דברים אבל זה לא יספיק אם אימי תמשיך לבזבז כסף על שתיה חריפה. התקרה לבנה עם מעט קילופים. אני בוהה בהם כאילו הם יכולים לעזור לי. אני חושב למשך כמה זמן שמרגיש כמו נצח אבל בסך הכל עבר עשר דקות. לפתע, צץ במוחי רעיון, כאילו מנורה נדלקה במוחי. אני יודע איך לעזור לאבי מבלי לגרום לו לעבוד הרבה שעות כמו חמור ולישון שעה אחת ביממה. הריגוש מעצם הרעיון עובר בדמי, זורם בעורקי כמו משוגע.
אלוקים.
אני באמת הולך לעשות את זה.
❀
YOU ARE READING
רגשות מעוותים
Romance. ״הגבול בין השנאה לאהבה דק. כך אומרים..״ ... שנה אחרונה. שנה אחרונה ללימודים וזהו זה, סיימתי ...
