רגשות מעוותים

אפילוג:

כעבור חמש שנים...

חלפו להם בשקט חמש שנים שבהם אני לא מפסיקה לחייך לצד הגבר שלי. בחמש שנים שחלפו למדנו להכיר אחד את השני וצלחנו כל מכשול שנמצא בדרך. למדנו להכיר, לאהוב ולהוקיר תודה על אחד השני. בכל יום ויום האהבה שלנו רק התעצמה.

אחרי שסיימתי עם הבית ספר בהצלחה רבה, הוריי היו גאים בי ולמדתי את התחום שחשקתי בו הכי - פסיכולוגיה. היום אני מקבלת, מכילה ומחזקת אנשים שמגיעים אליי למשרד שפתחתי ליד הבית בו דין ואני עברנו לפני כשנה בלבד. דין מצא את דרכו כשחקן פוטבול מצליח כך שלפעמים אנחנו טסים למשחקים שלו במדינות שונות. אני אוהבת את זה, במיוחד את החלק בו הוא מנצח ומראה את אהבתו אליי בכך שהוא גורר אותי איתו עם כל חברי הקבוצה לחגוג את הניצחון המתוק.

הרוח פוגעת בשערי, מעיפה אותו לכל כיוון כאשר דין ואני הולכים הליכה רגועה בערב. אנחנו נמצאים בכביש המהיר אחרי ארוחת ערב במסעדה, הכביש שבו דין התחרה בפעם הראשונה במרוץ רחוב, איפה שהכל התחיל להשתבש עם הרגשות שלנו. אנחנו מגיעים לכאן הרבה, בעיקר רק כדי לדבר, ממש כמו פעם. היום, דין אמר לי ללבוש שמלה שלא מביישת אירוע. כמובן שהתעקשתי שיספר לי לאן אנחנו הולכים, אבל דין הוא דין והוא התעקש עד שאני נכנעתי. לבסוף הלכנו למסעדה מפוארת מחוץ לעיר ועכשיו, אנחנו הולכים ברוגע כשהקור עוטף אותי. אני משלבת ידיים ודין מוריד את ג׳קט חליפתו ומניח סביבי. אני מחייכת. הוא מהמם, גם אחרי כל השנים שחלפו, הוא נותר אותו הדבר רק עם מעט זיפים. יפיפיה. הוא כורך את זרועו סביבי וחובק אותי אליו ואני נענית למגעו בחיוב, מתקרבת יותר. הוא מנשק את קודקוד ראשי ולוחש, ״היילס,״ אני מהמהמת בחיוב, מביטה בו באהבה גדולה כאשר עיניו הירוקות מביטות בי ברוך ואהבה ששמורה אך ורק לי. אבל לפני שהוא מספיק לומר משהו נוסף, לפני שהוא מספיק לפצות את פיו כדי לדבר, ניידות מגיעות מכל עבר לכיוונינו. סירנות נשמעות מכל עבר כאשר הבהובים של האורות כחול-אדום מסנוורים את שנינו וכל הרוגע שחשתי התחלף בפחד ולחץ. תחילה, חשבתי שהם לא יגיעו אלינו, אך טעיתי ובגדול. שתי ניידות עוצרות מאחורינו ועוד אחת מלפנינו כאשר השוטרים יוצאים עם נשק שלוף מהניידות, מכוונים לעבר דין. אחד מהשוטרים קורא בקול רם, ״תרים ידיים ותרד על
הברכיים!״

אלוקים אדירים!

אני בולעת רוק ונכנסת לפאניקה. ״גברתי, אני מבקש ממך לזוז ממנו.״ השוטר אומר לי. אני נשארת איפה שאני, לא מסוגלת לזוז אפילו מילימטר. הוא לא עשה כלום. למה שיעצרו אותו? האקדחים השחורים והמאיימים מכוונים אל דין ואני מתחילה להילחץ. אני מתקרבת אליו צמוד צמוד ואומרת להם, ״הוא לא עשה כלום! אתם טועים. אתם טועים בבן אדם!״ פלאשבק מאותו יום לפני כחמש שנים עולה לראשי, מתי שעצרו את ג׳ו. ״גברתי,״

״הוא לא-״ הוא קוטע את תסכולי. ״גברת, אני לא אחזור על כך שנית, תזוזי!״ השוטר קורא אליי ומצד עיניי דין עוזב את ידיו מגופי ומתיישב על ברכיו ומרים ידיים באוויר. ״בייבי,״ הוא ממלמל אליי ואני מביטה בו. איך הוא יכול להיות כל כך רגוע, לעזאזל?! אני יורדת על ברכיי מולו, מניחה את ידיי על פניו היפות והוא לוחש, ״תקומי, ילדה יפה.״ הוא מחייך וניכר מעיניו שהוא מתרגש.