רגשות מעוותים

דין: 19

איך שניה אחת יכולה להפוך חיים שלמים? איך דקה אחת אני חיי את חיי הרגילים ובדקה השניה הכל מתהפך כאילו זרקו פצצה על בניין בעל שלושים קומות ובשניה הכל הופך לעפר ונעלם כהרף עין. איך יום אחד אבי ואני צוחקים יחד, מדברים בלי סוף ויום לאחר מכן המשטרה באה אל ביתי ולוקחת אותו ממני?

איך השוטרים, בני אדם בכבודם ובעצמם, עושים טעות גדולה שכזאת. איך הם מסוגלים? איך הם מסוגלים להרחיק בן מאביו? אבל מצד שני, זה המשטרה. המשטרה לא עושה טעויות, נכון? המשטרה צודקת במקרה הזה ואבי עשה משהו גרוע כל כך ובגלל זה עצרו אותו.

אבל לא, זה לא הגיוני.

אני מסרב להכיר בכך. אני מכיר את אבי והוא לעולם לא יעשה את זה, אבא שלי לעולם לא יקח חיים של אדם. אבי הוא איש טהור. הוא איש שמתנדב מטוב ליבו ועוזר לאנשים קשישים שברצונם לחצות את הכביש והכל הוא עושה מתי שהוא טובע בתוך עצמו כלכלית. אבי כולו לב זהב, זהב אמיתי. אז איך לעזאזל, לילה אחד שינה הכל? בין לילה רוצחים מישהו? בין לילה החיים שלך אמורים להתהפך מקצה אחד לשני? זה איך אני הולך לחוות את חיי, לחיות אותם? אני הולך להתחתן ולהביא ילדים לעולם בידיעה שלעולם לא יהיה להם סבא. בעצם, יהיה, אבל הוא ישב בכלא על תקן רצח? רצח שאולי הוא ביצע ואולי לא? אני זז מצד לצד במיטה, מרגיש את ההנגאובר מגיע, וחזק. כאב הראש שלי חד, יש לי תחושה עזה להקיא. אני פוקח את עיניי לאור השמש הקורנת מן חלוני הפתוח במקצה ושוטפת את חדרי בחום שלה. אני מתרגל לשמש ופוקח את עיניי ללא רצון. ללא רצון לעבור את היום הזה, ללא רצון לעבור את היום מבלי המאמן שלי, מבלי החבר הכי טוב שלי, מבלי אבא שלי. אני בולע את התחושה של הקיא וקם במהירות, טיפה יותר מדי כך שראשי מסתחרר, אבל מיד אני נעמד דום למראה בחורה מצטמקת בכיסא השבור שלי. היילי כאן, היא ישנה על הכיסא השבור והלא נוח שליד השולחן שלי, מכאן ניכר שלא נוח לה. נשימותיה אחידות, ולעומת חוסר הנוחות היא עדיין נראית שלווה כל כך כשהיא ישנה, כאילו הפה שלה לא מסוגל להקניט, לומר ולו מילה אחת רעה. אני מנסה לעמוד, ללכת מכאן כמה שיותר מהר ולא להביט בה, ללכת לשירותים כי בכל רגע ורגע אני מרגיש את הדחף להקיא יותר ויותר. אני מועד על משהו ונשמע רעש חד בכל החדר. ״מה קורה,״ היא ממלמלת בבהלה וקמה מהכיסא ובדיוק אז, נתקלת בי. ״אם הייתי יודע שאת כל כך חושקת בי, לא הייתי רע אלייך.״

״אתה טוען שאתה רע אליי? מצטערת, אתה צריך יותר מכמה הקנטות כדי לפגוע בי.״ היא ממלמלת מתוך שינה ואני מת לחייך אך נושך את הלחי שלי. היא מוכנה עם הקנטה גם כשהיא קמה משינה עמוקה, כמו כדור באקדח שמוכן ומזומן לצאת ולפגוע במישהו. הדחף להקיא גרוע יותר ואני לא יכול יותר אז אני הולך לשירותים. ״תחכה!״ היא ממלמלת כשאני נכנס אל השירותים במהירות.

״בעצם, תישאר כאן.״ היא אומרת, משנה את דעתה כמו מזג האוויר, כשאני מקיא את נשימתי. אלוקים, תזכיר לי למה שתיתי כל כך הרבה אתמול? ״אני יכולה לישון כאן, אבל יש גבול עד כמה אני יכולה לעזור לך.״ היא צועקת מבעד הדלת שסגרה אותה במהירות. אני מנגב את פי ומצחצח שיניים. אני יוצא מסוחרר וחוזר לחדרי, שם אני מוצא את היילי יושבת על הכיסא ובמקום לגלול בטלפון שלה, היא מהרהרת, שוקעת במחשבות. אני יושב על המיטה ומביט אל נקודה בתקרה, לא אומר דבר. שנינו נשארים שקטים ורק בוהים בתקרה, אל נקודה שכלל לא מעניינת אותנו. ״איפה הטלפון שלך?״ היא שואלת בפתאומיות. אני מכווץ גבות. ״על השידה.״ אמרתי. ״אתה יכול להביא לי אותו?״ היא שואלת והעקיצה עומדת על לשוני, אבל איני יכול לבטא אותה, אני שקוע במחשבות על אבי, מה הוא עושה עכשיו? האם הוא בסדר, האם אימא יצרה איתו קשר, האם זה באמת נכון מילותיו של השוטר שעצר אותו רק אתמול. ״היי,״ היילי אומרת ומתקדמת אליי. אני מביט בה ומבחין שהיא מביטה בי בביטחון. ״אבא שלך לא אשם בכלום. אני בטוחה בזה, אל תשקע לתוך זה. אנחנו יכולים לעזור לו.״