רגשות מעוותים

דין: 4

״תישארי כאן דקה,״ הבטתי בהיילי בתהייה. היא הנהנה לדבריי מבלי להתווכח לשם שינוי וטרקתי מאחוריי את הדלת בשקט כשהיילי נכנסה אל הבית. ״אני רק-״ שמעתי את אבי ממלמל בקולו הפייסני. אני זוכר את הקול הזה כמו שאני זוכר את הטינה שאני מרגיש כלפי הבחורה שנמצאת לידי ממש. אבי תמיד דיבר אליי בטון הזה כאשר לא היה את השוקולד שרציתי או שהייתי קטנוני מדי כי המשחק פוטבול לא הלך מספיק טוב, בדרך שלי. אני זוכר שאימי רבה איתו בתור ילד הרבה על כך. ועכשיו, טון קולו הרך והפייסני שהיה מופנה כלפיי, מופנה כלפיי אימי, אבל היא מייד חותכת אותו באכזריות כאשר היא צוחקת ואומרת, ״אתה מה, ג׳ו? אתה מנסה להיות גבר בכך שאתה מנסה להגן על כל העולם?״ אני מכווץ גבות. מה לעזאזל זה אמור להביע? ״ג׳ני, בבקשה,״ אבא ממלמל בעצבות ואני לא יכול יותר. הלב שלי נקרע. אבא שלי הוא חברי הטוב ביותר. הוא תמיד הבין אותי ותמיד מבין אותי. תמיד כאן בשבילי. אני אוהב אותו כמו שאני אוהב פוטבול, ואפילו יותר. ״תעזוב אותי! הגעתי שיכורה לעבודה בעצמי.״ אמא אומרת ואני שומע צליל נפיצה. היילי ואני נבהלים. אני שומע אותה משתנקת מהבהלה. אני בולע רוק, מתקדם מעט בשביל לראות מה כל המהומה. ״שתיתי בזמן העבודה, ג׳ו. פיטרו אותי.״ עם כל מילה ומילה קולה נשמע כלחישה, ליטוף עדין כאילו אימי לא משתגעת ברגע זה. ההורים שלי לעולם לא הרבו לריב. תמיד רציתי אהבה כמו שלהם אבל לאחרונה אני מהרהר במה שרציתי, באהבה כמו שלהם. הם מתחילים לריב הרבה. רוב המריבות מתחילות עם אימי. אני יודע שאהבה ונישואים זה לא רק משקפיים ורודים ויש גם את הימים השחורים אבל זה נראה לי מוזר כאשר הוריי מתחילים לריב עכשיו. ״אני אוסיף עוד שעות בבית ספר אם זה מה שיגרום לך להיות בראש שקט, ג׳י. רק בבקשה, אל תשתי יותר מדי.״ אני שומע את אבי מדבר וקולו רך כנוצה. אני מטה את ראשי לעבר הסלון ושם לב לבקבוק בירה ששבור על הרצפה. הבקבוק נשבר לרסיסים, המשקה נשפך על כל השטיח וגם על הקיר.

בלגן אחד שלם.

״אני,״ אימא מלמלה.

״אני יודע,״ אבי משך את אימי לחיבוק ואני תוהה לעצמי על מה לעזאזל כל זה היה. ולמה לעזאזל אימא הגיעה שיכורה לעבודה? היא רצתה את הפיטורים האלה? אני מנענע את ראשי והולך לאחור בשקט, כאילו אני גנב באמצע הלילה שמפחד שיתפסו אותו על חם. אחרי שאבי תפס אותי מקשיב לויכוח הקודם שלהם אני לא רוצה שהוא יתפוס אותי במעשיי שוב. ״מרגל,״ היא אומרת, מזכירה לי את נוכחותה. שכחתי ממנה לגמרי. אני מכווץ גבות למשמע הכינוי שבחרה לי. בדרך כלל היא קוראת לי דביל או שחצן ולפעמים את קיצור שמי שאני כל כך שונא. ״מרגל?״ שאלתי. ״אז מה עשית עכשיו? בטן גב בים?״ היא מגחכת. אני פוצה את פי כדי לומר לה שאשמח אם הויכוח הזה ישאר ביני לבינה כי זה לא סיפור גדול והיא לא חייבת ללכת ולומר את זה לאלי כי אני בטוח שהיא תעשה מאפונה תבשיל ותנסה לפענח הכל עד לפירטי פרטים. ״אל תדאג, די. סודך שמור עימי.״ אני נאנח, לא סומך עליה אבל מוכרח. ״אתה לא מרכז היקום, דין. החיים שלך מעניינים לי את התחת.״ אני ממשיך לנעוץ בה מבט אבל בסוף משחרר. אנחנו יוצאים לבחוץ, טורקים בשקט את הדלת ונכנסים שנית כדי שלא יראה שהיינו כאן ושמענו הכל לפני כן. היילי לוקחת את התיק ואני מלווה אותה לביתה. כשאני חוזר, אני עולה לחדר שינה שלי ומנסה לפענח מה לעזאזל קרה הרגע.

❀